אם לא עכשיו, ואם אין אני...

מצטער על הפוסט הקודם. רק להבהרה - זה לא שאני לא מרגיש בנוח לכתוב כאן, זה פשוט פרט שאני לא מעוניין לחשוף אותו כך או כך. נכתבו כאן שני ציטוטים בשבילי - שאוכל לחזור לפה בעתיד ולהיזכר. זה הכל.

אולי כדאי שאני אתחיל לעדכן פה קצת יותר על אירועים "יומיומיים" כביכול. נוצר מצב בו אני לא מעדכן מפאת חוסר נושא, סבלנות להתעמק בכתיבה או זמן, כאשר אני חושב שאני יכול לנצל ביתר יעילות את הבלוג הזה אם אני אעדכן בו קצת יותר (מפליא עד כמה אני לומד על עצמי כשאני כותב, או כשאני קורא פוסטים מהעבר).

ש. בד"כ עושה בייביסיטר לאחיינית שלה (בת שנה וחצי, הדבר הכי חמוד שאי פעם ראיתם) בימי שלישי. בשבוע שעבר, במקרה, אחותה לא הייתה צריכה אותה למטרה זו. זה שיחק בדיוק לצרכים שלה, כי היה לה תור לגניקולוג ביום חמישי (גלולות...), אז היא קיבלה אישור לצאת לאחותה (שגרה בישוב מחוץ לירושלים) לסופ"ש מיום חמישי 'על חשבון'.

כשדיברתי איתה ביום חמישי בערב, השיחה היתה משהו כזה:

     ש. (לאחותה): "תעירי אותי מחר ב-9, טוב?"

                        "רגע, מתי את רוצה שאני אחזור?"

     אחותה: "תקחי את האוטובוס של 2"

     ש. (לאחותה): "אה, אז תעירי אותי ב-7"

     ש. (אלי): "שי, אני מעירה אותך מחר."

בשישי בבוקר, קצת אחרי 9, אני מרגיש משהו קופץ עלי.

אחרי "בוקר טוב" וכו', השיחה התנהלה פחות או יותר ככה:

"!Shai! Get up"

"!No! You get in"

[עם נסיונות גרירה הדדים משוך בשי?]

בסופו של דבר קמתי, אבל רק כי אמא שלי התחילה לצרוח עלי שאני אוציא את הכלבה. מה שאירוני, זה שאחרי שחזרנו מסיבוב קצר עם הכלבה, כמובן שנכנסנו שנינו למיטה (אולי היא רק רצתה שאני אצחצח שיניים?).

עוברים בי הרהורים שמא גלשנו מהר מדי למישור המיני. לא שאני מתלונן, להיפך (אני בכל זאת גבר), אבל היה משהו הרבה יותר מהנה במסתורין שאפף את התחום הזה בינינו. זה הגיע די מהר. אני ממש לא בטוח לגבי הזמנים, אבל לדעתי שבוע (הפעם הבאה שנפגשנו) אחרי ה"נשיקה הראשונה", כבר היינו כמעט ערומים במיטה שלי, וכמה ימים אח"כ היא ישנה אצלי (רשמית, כמובן, אצל חברה), ו...

היום היא כבר לוקחת גלולות.

אני חושב שאני סובל מ-HRP (ע"ע; קומיקס מומלץ). אני כל הזמן בטוח שמשהו יתפקשש, שהכל עוד רגע יתפורר, כי הכל "too good to be true". סוריאליסטי. יותר מזה - אתמול כשמחקתי עוד יום בטבלת היאוש שש. הכינה עד ליומולדת 18 שלה והסתכלתי על הכתב הקטנטן והכ"כ מאפיין אותה, הרגשתי כמו שהרגשתי בכל פעם בשנה וחצי לפני שחזרנו (והאמת שגם קצת לפני זה), כשהייתי מסתכל על משהו שקשור אליה - מכתב, תמונה, שיר שהיא כתבה, וכו'. מעין תחושת החמצה.

אני מקווה שזאת לא תחושת בטן נבואית, כי אני לא יכול להתמודד או לחשוב עכשיו על "אם". לא כששנינו, עד כמה שזה אולי נשמע מגוחך וילדותי, רואים את המשך החיים שלנו יחד.

On the bright side - הכל מתפוגג כשאני רואה אותה. כשאני מרגיש אותה צמודה אלי. מחזיקה חזק.

נגעתי פה בהמון דברים.

עוד אשוב,

-ג'ו.