אם לא עכשיו, ואם אין אני...

איך זה שבדיוק ברגע שאני מרגיש שהדברים מתחילים להתפרק, פתאום הכל עולה ברמה בלתי יאומנת?

בדיוק היום, כשתכננתי ליזום שיחה די כבדה בסגנון "יחסינו לאן", בא היום הכי טוב שהיה לי בהרבה מאוד זמן. כאילו שהיא קראה את כל מחשבותי. העלתה בדיוק את הנושאים שהפריעו לי. לתת את הקרדיט לגלים? אפשר, אבל פשוט מדי. זו היא. לא שהכל ורוד - ברור שיש עדיין דברים שמפריעים פה ושם, אבל זו דרך ההתמודדות אתם שעושה את הכל לכל-כך מדהים.

מתוך שיחה טלפונית שהתנהלה אחרי שנפרדנו הערב, לא קשור ל^:

"You know, this is gonna sound funny, but sometimes when I lie awake in bed, I think about everything. One of the things I was thinking about, was that I don't see any reason to ever get married. I already feel married to you. What do we need the marriage for? The ring on my finger? So I can say "I'm married"? The tax benefits?"

[אני מבקש לא תגיבו הערות מתנשאות ו-know-it-all בנושא. טבע היחסים שלנו מורכב ושונה (אני חושב) מדברים רגילים. סביר להניח שגם אני הייתי מגיב באיזושהי הרמת גבה אם הייתי קורא את זה על מישהו אחר, אבל רק עכשיו אני מבין עד כמה הייתי טועה.]

אני חייב ליזום שיחה עם אמא שלי. אני לא חושב שהיא תבין ואני בטוח שהיא תגיב לזה בייעוץ המכוון להניא אותי ממטרותי, אבל בכ"ז, אני לא יכול לשנות את התכניות שלי בלי לפחות להודיע לה מה הן:

בעוד שנה לערך, אני וש. מתכוונים לעלות על מטוס לארה"ב ולהתחיל שם את החיים שלנו. ביחד. עד היום דובר על ניו-יורק, אבל אחרי שהתעמקתי בזה קצת וראיתי שזה פחות או יותר המקום הכי יקר למחייה בארה"ב, יתכן מאוד שהמיקום ישתנה (ארמני חצי-יהודי שגר בלוס-אנג'לס שדיברתי אתו במהלך משחק קלפים רוסי אונליין המליץ בחום על LA כחלופה הרבה יותר זולה לNY). זה אומר שאני צריך לסיים את ההליכים עם הצבא עם פטור (סביר להניח ש-21). ב-6 למאי יש לי זימון חוזר ללשכת הגיוס. עד הבוקר קרבת הזימון הזה הלחיצה אותי. היום כל הפחדים הוסרו כלא היו. אני לא יכול לתאר במילים את ההרגשה המופלאה הזו.

מתוך שיחה שהתנהלה הבוקר בנוגע ל"מה נעשה היום" (שיחה שכמעט והובילה למקום לא טוב כ"כ, מכיוון ששנינו נכנסנו לתסכול מכל העניין):

"How about going to the beach?"

"Okay, but bear in mind that I'm not going into the water"

"No! I want to go in, and I want you to go in with me!"

"I'll leave it as a 'maybe'. That's the most you're gonna get outa me."

בסוף כן נכנסתי איתה למים, ונהניתי יותר משאני זוכר אי פעם. גם שזה היה החוף הכי מעפן שאי פעם הייתי בו: נטול גלים, מים רדודים וסלעים בקרקעית.

בברכת "איזה כיף זה שהדברים מסתדרים כמו שרוצים" ו-"יאללה למקלחת",

ג'ו.

עריכה:

בדיוק כשסיימתי לכתוב את הפוסט הזה, קיבלתי הודעה מ-ש. בה היא שואלת אותי אם מתאים לי שהיא תבוא ותעיר אותי מחר בסביבות 10. איזה כיף זה שהדברים מסתדרים כמו שרוצים. [רק שישאר ככה.]