"לאחר שטעמו את פריו המתוק מדבר של הלוטוס, הם לא שאפו
אלא להישאר במקום הימצאם, לחיות לצד עמי אותה ארץ וליזון מהלוטוס.
הם כבר לא זכרו את בתיהם שלהם, ואף לא נכספו לשוב ולחזור לאדמתם[...]"
קנדי/לוק דיוויס [הומרוס, 'אודיסאה']
כואב לי מידי בשביל לכתוב פוסט בזמן האחרון.
אני מרגישה כאילו הפוסטים מלכלכים לי את הבלוג כפי שהאוכל מלכלך את גופי.
המילים הופכות ריקות בדיוק כמוני וקשה לי למצוא משמעות.
החיים בצל הפרעות האכילה גורמים לי לכוויות קשות ומן הסתם הן ישארו איתי לנצח,
תמיד תהיה תזכורת למה שאני באמת.
אני לא יודעת מה זה לאכול רגיל, כמו בנות רגילות אחרות, כמו החברות או כמו כל הסובבים אותי.
שכחתי.
זאת התקופה שחותמת 4 שנים של הפרעות אכילה ולצערי אני יודעת שהשנים עוד ימשיכו וכוח להתנגד כבר אין לי.
אני נכנעתי, אני אשאר השמנה שמנסה לרדת במשקל כל חייה.
אני ישאר אותה השמנה בכל משקל שלא אהיה, תמיד אותה שמנה.
אני אהיה (אשאר) זאת שלא יודעת להסתפק בטעימה ותאכל את כל הצלחת בשושו,
או זאת שלא תאכל מאפה כי היא יודעת שזה יגמר באריזה, זו שבימים של רעב תהיה בקריז כמו מסוממת,
מחפשת את המנה הבאה.
כזאת אני, מכורה לאוכל וסולדת ממנו בו זמנית, מנסה בלעדיו אבל חוטפת אותו 'כשהוא לבד'.
והכאב הוא מעבר לנפשי, הוא פיזי והוא מורגש בכל תא בגופי... החל מהבוהן ועד לקרקפת.
הוא מפריע לי לישון, לנהוג, להתעמל, לחשוב והרבה פעמים גם לאכול. מרוב רעב כואב לי כבר לאכול.
אבל עם הפיזי אני עוד מסתדרת, משוכנעת שאם כואב לי אז סימן שמשהו נשרף שם בברך או מסביב לקיבה.
הפיזי ביום מן הימים עוד יחלים לעומת הכאב הנפשי שלא הולך לשום מקום.
זאת תקופה שחורה, הכל מכוון נגדי פתאום וזה יותר מידי בשבילי כבר.
הרבה נובע מחוסר תשומת-לב, אני כנה עם עצמי.
אבא כרגיל קונה אותי כאילו הייתי זונה, אמא מעדיפה בכלל להתעלם מקיומי ואני כ"כ משוכנעת באמת ובתמים שאם אני ארזה עוד קצת זה ישתנה!
אני כ"כ בטוחה בזה שזה עצוב כי בראש אני יודעת שזה בחיים לא ישתנה, גם לא, אפילו לא אם אני אמות חלילה.
אבל זאת ההשקפה התמימה שלי על העולם והדרך שבו אני רואה אותו מתנהל.
אם אני ירזה עוד קילו אני אצליח במבחן או יהיה לי יום טוב או כל דבר אחר שבכלל לא קשור.
והנורא מכל שאני לא מצליחה לרצות באמת לחיות אחרת.
אני בכלל לא מדמיינת אותי חיה בלי חישובים או יושבת לאכול מנה שלמה בלי חרטות או בלי להתנפל עליה.
אני לא רואה את עצמי מתנהלת עם אוכל כמו שאני אמורה להתנהל איתו, אני צופה רק עוד מריבות עימו ועם עצמי בעתיד.
יותר מידי סיוטים תוקפים אותי בכל מקום.
מלפני כמה ימים התעוררתי כולי רטובה מזיעה אצל ר', מבוהלת, ראיתי את עצמי בחלום אוכלת כ"כ הרבה.
לא הצלחתי להירדם במשך שעה שלמה מרוב פחד והלם, זה פשוט התקבל אצלי כסיוט שלא מהעולם הזה!
ולמרות שכבר חלמתי על עצמי בולסת וקמתי ככה באמצע הלילה לנער את עצמי - זה אף פעם לא היה ככה... היסטרי.
ממש נבהלתי והרגשתי לא בסדר.
בבוקר כשנזכרתי במקרה כבר הבהילה אותי התגובה שלי לאותו החלום. ליווה אותי טעם רע.
קשה להיות חולה, להיות מודעת למחלה, להשלים איתה ולא לרצות להירפא.
קשה לחיות עם חולי מסויים ולרצות להיות חלק ממנו.
שובר לרדוף אחרי משהו במשך זמן רב ולא להצליח להשיגו, להיות צעד אחורה.
מתסכל.
4 שנים ולא השתנה אצלי הרבה...
הבנתי כמה דברים כמו מתי לשתות תה טיבטי או כמה לקסעדין לקחת, שלהקיא זה לא דבר פשוט ונעים,
אפשר לשרוד בלי אוכל הרבה זמן העיקר מים, לאכול פיתה אחת במקום שתי פיתות ביום לא באמת נחשב דיאטה,
אני כבר לא יכולה להגיד 'לי זה לא יקרה' ובעיקר הבנתי ששום דבר לא יחזור לקדמותו.
בחיים אני לא אהיה אותה ילדה תמימה מלפני 4 שנים, זאת שאמרה לעצמה 'רק פיספסתי צהריים' כשהיא דילגה על ארוחה.
אני לא אצליח לחזור לעצמי, למה שהייתי, שאני בכלל לא זוכרת מה הייתי אז ואיך זה להיות כזאת.
לוס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
