כשאני מדמיינת חיים בלי הפרעות אכילה אני רואה פשוט חיים.
אני רואה שמחה, אני רואה צחוק ואני רואה שפע אהבה.
בחיים בלי הפרעה אני קמה בבוקר וכשאני רוחצת פנים אני מחייכת סתם בלי סיבה.
אני מתלבשת וכל דבר נראה הולם ומחמיא, אני אוהבת את עצמי ככה.
הארוחות שלי במשך היום מסודרות וביניהן יש פינוקי-ביניים, כל ארוחה גורמת להרגשה טובה יותר מזאת שלפניה.
בחיים בלי הפרעה אני גם יוצאת לאכול עם ר' בחוץ, בכל מסעדה שיבחר ומעריכה את היציאה איתו בלי חישובים מיותרים.
אלה חיים שלא סובבים סביב אוכל ומשקל.
אני לא מחייכת כי ירדתי קילו או וויתרתי על ארוחה, אני מחייכת כי למעשה יש לי הכל.
אלה נשמעים לי החיים הכי יפים שיש, חיים בלי הפרעה ושבהם אני אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי.
למעשה בכלל שכחתי מה זה חיים כי כרגע אין לי כאלה.
אני סתם מודדת הכל לפי מספרים וכמויות, יום טוב זה יום בלי אוכל ויום רע זה כל יום עם בולמוס.
כבר איבדתי מעצמי.
פעם כשהייתי אוכלת פיצה אז הייתי אומרת 'וואלה זה הרבה, נשתה תה..' - הרגע אכלתי מיקס ירקות וגם אחריו שתיתי תה.
איזה הבדל בין ירקות לפיצה, כאילו ארררר. אני שונאת את עצמי על זה שאני כ"כ דפוקה.
מי היה מאמין שיש כאלה שמגדירים אותי כחכמה? אם הם רק היו יודעים כמה טיפשות...
אני מתעבת את מה שנהיה ממני ואת זה שכל החיים שלי מתבזבזים על כלום, על מחשבות יותר דפוקות ממני.
ואיך אחרי כל זה אני עדיין לא רוצה משהו אחר? למה?
אני לא מסוגלת יותר לחיות את החיים האלה שהם בכלל לא חיים.
למה אני רוצה את זה כ"כ אם זה נותן לי את ההרגשה הכי גרועה בעולם?
כשאני צמה אני בהיי כמו מסוממת על הרואין אבל כשאני שוברת את הצום בבולמוס אני מאמינה שזה כמו לא לקחת מנה שבוע.
עוד לא התחילה השנה וכבר אין לי ריכוז בלימודים למרות שאני ממש צריכה להשקיע בגלל שבשנים האחרונות כל הזמן ישבתי בבית וחשבתי על כמה שאני שמנה ועכשיו זה שוב חוזר אליי רק גרוע יותר.
והינה משהו שמצחיק ברמות עצובות -
כשהתחילו לי ההפרעות אכילה אני שקלתי 54. מאז עליתי ל59 ועכשיו אני קצת פחות מ51.
וכל זה ב3-4 שנים.
זה פשוט מגוחך כל העניין הזה. אני אשכרה התחלתי במשקל שקרוב למשקל שלי עכשיו.
שום התקדמות וגם אם חשבתי שרזיתי מ59 אז בכלל השמנתי למשקל הזה קודם. (מן הסתם, אבל זה נכתב באופן אחר)
אז מה בדיוק עשיתי כל הזמן הזה... 4 שנים בשביל לרדת במשקל!?
כ"כ הרבה זמן אני רודפת אחרי ה45 הזה ועדיין לא הגעתי אפילו ל49.9... בדיחה שכמותי.
אני מצליחה לראות אותי ב2012 שוקלת 50...זה יותר קרוב מ50.7 שאני עכשיו. (נשקלתי ואני גם במחזור)
אז כן, יש לי הרבה מסקנות והרבה ידע ואני כבר לא סתומה, אני אפילו לא מאמינה לעצמי.
אפילו אישיות אין לי. כששואלים אותי עליי אין לי מושג מה לענות ואני צריכה ממש לחפור עמוק בתוכי כדי לחשוב על משהו.
אני לא יודעת איך להגדיר אותי או מה באמת עושה לי טוב...
הכל מתחיל להתמוטט לי.
המצב הגופני שלי ממש נוראי למרות שהמשקל שלי ביחס לגובה תקין. יש לי כל מיני כאבים לא מוסברים.
העיכול שלי נפגע אבל עדיין עובד למרבה הפלא גם בלי תה. השיער שלי כמ ושל דחליל (כלומר, מקש),
העור שלי בכלל נהיה מוזר ובקיצור אני בכלל לא מבינה מה אנשים רואים בי שהם אומרים שאני יפה?
הם לא רואים כמה חולי יוצא ממני? אפילו בלי קשר למשקל, אני פשוט לא נראית בריאה.
אני גם באמת כזאת, בקושי הליכה אני מצליחה לעשות עם כמה שכואב לי.
בטוחה שכשאני אחלים (כי יום אחד יהיה לי את האומץ) אז אני יצליח אפילו לרוץ.
זה יכול להיות נפלא.
ועד שיהיה נפלא... *נמחק, אני לא סופרת יותר.
אני יודעת שבלוגים כמו שלי הם טריגר לבנות בריאות שקוראות כאן.
נוכחתי לדעת שלא רק אני למדתי על הפרעות אכילה מהבלוגים כאן אלא גם בנות אחרות.
כי באמת לפני ישרא-בלוג אני סתם דילגתי על ארוחות במשך ימים וקרעתי את עצמי בספורט.
קראתי לזה דיאטה, ואז הכל התהפך. נהייתה לי הפרעה.
אני מקווה שהבלוג שלי יותר מרתיע ממושך למחלה כי זה באמת מקום נורא להיות בו,
הבלוג בשבילי הוא מקום של שקט שאני יכולה להתפרק בו ואין לי שום כוונה שבנות ילמדו ממנו או יחקו מעשים שלי ממנו.
שמרו על עצמכן.
שיהיה שבוע רגוע ומוצלח לכולם. (ושיפסיקו הרציחות, מה נהיה פה?)
לוס 3>
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
