חזרתי ללקסעדין.
חזרתי לצומות.
חזרתי לנשירת שיער.
חזרתי לעור יבש.
חזרתי לשומנים.
חזרתי לבולמוסים.
ו...התעלפתי עקב הABC.
הכל היה טוב ויפה במשך שבוע וחצי, הכל התנהל טיפ טופ (לא הייתה לי אפשרות להכנס לבלוג אז כתבתי סיכום כל יום מול ר' שלא היה מרוצה מהעניין)
ואז הכל הסתובב והרגשתי כובד נוראי. לרגע איבדתי את עצמי.
אחרי שניות הבנתי שהעיניים הספק מודאגות ספק כועסות בטירוף של ר' בוחנות אותי ומוודאות שלא קיבלתי שום מכה.
ומה שבא אחרי זה היה רק (סליחה ר') : "בלה בלה בלה!!!!".
ובימים שלאחר מכאן ר' עשה שמיניות באוויר ופשוט עקב אחרי כל מה שאכלתי ויותר מזה - דאג שאני יאכל כמוהו.
למזלי הוא מתקלח על בסיס יומיומי ובזמן הזה פשוט הזרמתי כדורי לקסעדין לפה כאילו היו סוכריות גומי.
אבל לא יכולתי לברוח מהתוצאות. ויש.
העגלגלות שתקפה אותי נוראית, דוחה ובלתי נסבלת!!!!! אני 53.5 וזה אומר שעליתי מעל ל3 קילו!
הייתי מרחק נגיעה מקידומת 4 וזה פשוט נהרס. ירד לטימיון.
איך אפשר שלא לקבל דיכאון?
את ר' הענשתי כבר בדרך אחרת שהיא התנזרות ובכלל, מי רוצה לעשות סקס עם גוף מגעיל?
מעצבן אותי שהימים עוברים, ההתחלות החדשות שלי מתרסקות, שהקיבה שלי נשרפת מבפנים כל פעם שאני רעבה,
הגוף שלי שמן ובמצב נורא מבחינה בריאותית יותר מאי פעם ואני ממש לא מוצאת את עצמי פתאום.
אררררררררררררר.
הABC דיאט הלכה לי כ"כ טוב, עובדה - התעלפתי, ואז בא משהו כמו חבר אוהב ומודאג והרס לי את הכל. כמה לא הוגן מצידי לחשוב ככה.
זה הזוי.
זהו אני כבר בת 18 והחיים שלי סובבים אחרי אותו הדבר כבר 4 שנים.
4 שנים בשביל להגיע ל46!? או אפילו ל49!?
אני בדיחה.
אם הייתי סותמת את הפה שלי לעוד חודש לפוסט הזה אולי הייתה נימה יותר חיובית וחייכנית,
אבל לא בפוסט הזה ולא בשום פוסט יש לי נימה כזאת. כי אני רק עולה במשקל, כל הזמן, נון סטופ.
אני פשוט שבורה. כולי בלחץ ואני כבר לא מסוגת לסבול את המצב הזה. לסבול את עצמי.
המצבי רוח שלי משתנים מקצה לקצה ואני יותר גרועה מאישה בהריון. (גם במצ"ר וגם באכילה).
אני לא מתליחה להבין למה אחרי 4 שנים של נסיונות אני לא זזה לשומקום.
סבבה, אז ירדתי מ59 שהיה המשקל שיא שלי, אבל זה לא יעזור לי אם אני יעלה את הכל עכשיו.
הלוואי שפשוט מישהו מהאנשים הקורבים אליי היה מבן אותי, מדרבן אותי, חוטא ביחד איתי.
היה נחמד לעשות את זה עם חברה, לחלוק איתה תסכולים ולהעביר איתה צומות. כמה רע מצידי, לא הייתי מאחלת את החולניות הזאת לאף אחד.
למרות שעשיתי משהו לא טוב, אבל זה לפוסט אחר.
עד כאן, אני מניחה שאני אצטרך לשנס את מותניי ולהתחיל לשקר ולהסתיר קצת יותר טוב.
פעם הייתי מעבירה ימים של צומות אבל מבחינם כולם הייתי טוחנת המבורגרים, אני אתרכז בזה.
אני צריכה להתעלות על עצמי אחרת גם המעט שהספקתי ב4 שנים ילך לפח ואני בחיים לא יעמוד בזה. אני אעדיף למות.
ואסור לי להרגיש ככה.
פשוט, הלוואי שיום אחד אני אהיה מרוצה.
לוס.
חג שמח ונקווה שהימים הבאים ילוו גם ברוגע ובשלווה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
