ככה אני יודעת שנכנסתי שוב לדיכאון ומצבי רוח. הדמעות זולגות מעצמן.
אני יושבת במסעדה, הן זולגות מעצמן.
אני יושבת במשמרת, הן זולגות מעצמן.
אני יושבת בחדר, הן זולגות מעצמן.
אני אוכלת נס קפה של בוקר, הן זולגות מעצמן.
אני מאבדת את זה שוב, אני חוזרת אחורה, אני מסתגרת, אני מרחיקה.
אני לא מצליחה לשנות. אני לא מצליחה להשתנות. אני לא מסוגלת להמשיך ככה.
הינה, התנפצתי שוב לרסיסים ואני רוצה לאסוף אותם לבד, שכולם יתרחקו וישאירו אותי לאסוף את עצמי לבד.
הכל כ"כ רע.
עם החברות - רע. בצבא - רע. עם ד' - רע. עם המשפחה - רע.
ביני לבין עצמי - נוראי. סיוט. זוועה.
למה אני חייבת להיות כזאת דפוקה? ובנוסף לזה גם כזאת שמנה?
לא משנה מה יגיד כל העולם, יש לי עיניים ואני לא עיוורת. אני רואה את עצמי ואני שמנה.
איך מפסיקים את זה? איך נלחמים ברצון להפסיק לנשום כבר כשהכל כ"כ חונק?
איך נלחמים שוב באוכל?
אני לא הייתי ככה מלפני חודשיים. נראלי שאני צריכה להפסיק עם הגלולות, יש שם תופעת לוואי לא שכיחה של דיכאון ומצבי רוח.
אבל הייתי ככה גם בלי גלולות בפעם הקודמת. אז מה עכשיו?
שנה חדשה ומזדיינת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
