לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Extraordinary


One day I`ll be Perfect, I`ll be so Extraordinary

Avatarכינוי:  לוס .

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2012


"כל מה שתעשה בחיים, יהיה חסר חשיבות. אך חשוב מאוד שתעשה אותו, כי איש לא יעשה אותו מלבדך."
אני מתחילה באמת לתהות האם אי פעם אני אהנה בחג כלשהו. 
במשך 6 שנים חגים היו הפחד הכי גדול שלי, השולחן תמיד גדוש באוכל טוב וקשה ממש לעמוד בפיתוי. 
אני זוכרת את עצמי צמה כמה ימים לפני או מכניסה ממש מעט לפה בשביל להשאיר מקום לארוחת חג. 
ואם הפחד מהארוחות לא מספיק יש גם את קניית הבגדים. אני לא מצליחה להחליט מה יותר נורא.
אני זוכרת את עצמי חורשת חנויות, (חושבת שזה טוב שהלכתי הרבה, שרפתי כמה קלוריות)
כ"כ הרבה בגדים יפים שהייתי הורגת בשביל למדוד אבל אני כבר יודעת איך הם יראו עליי...
המכנס יהיה כ"כ צמוד שהוא יחסום לי עורקים. 
החצאית תבליט לי את כל הירכיים ופגמיהם, וברגע שאני אשב אז בכלל הן ישפכו. 
הגופייה רק תבליט כמה הזרועות שלי עבות ובשריות, זה עוד בלי להזכיר את הבטן. 
מזל שיש לי את השמלה הרחבה הזאת ששמתי בכל שאר החגים...
והמבטים. איך אפשר בלעדיהם? 
בני משפחה שלא ראיתי חודשים יודעים להגיד אם רזיתי או עליתי טיפה במשקל. 
בוחנים את כמות האוכל שבצלחתי, תמיד קצת מכל דבר כדי שאף אחד לא יעלב. 
ואז עוד קצת. ועוד קצת. ולא פלא שככה אני נראית בסופו של יום.

במשך 6 שנים חגים היו שינאת חיי. 
אפילו בצבא הייתי היחידה שאף פעם לא נלחמה על שום חג, כי מה הטעם? אני רק אסבול.
עכשיו זאת כבר השנה השביעית, אני שוקלת 51.7 ק"ג. אחת התקופות הרזות שלי. (היו יותר טובות)
אני כבר לא פוחדת מהאוכל, אני יאכל מה שבא לי. במילא לא יכנס הרבה. 
ההרגשה הכללית שלי היא שהפרעת האכילה היא כבר לא חלק ממני. הינה אני אוכלת. 
אני לא מצליחה לצום. אני לא יכולה לעשות ספורט. אני כבר לא שותה את הקפה עם חלב 1%.
אתמול אכלתי חתיכת פיצה. אני מתה על ופל בלגי. 
אבל זאת סתם הרגשה שיקרית כזאת כי בתוכי אני יודעת שהיא הולכת איתי לכל מקום יד ביד.
למדתי לא לפחד מהאוכל, אני יודעת שאני יכולה בלעדיו. 
אבל אני לא מצליחה לצום כי תוך זמן קצר אני סובלת מכאבים נוראיים.
אני לא יכולה לעשות ספורט כי הנזק שגרמתי לרגליים שלי הוא גדול וכנראה בלתי הפיך.
אני כבר לא שותה את הקפה עם חלב 1% כי הקפה בשבילי זאת ארוחה ובגלל הנזק שגרמתי לעצמי אני צריכה לצרוך חלב עם יותר שומן.
החתיכת פיצה שאכלתי אתמול זה בעצם הדבר היחיד שנכנס לי לפה. 
והופל בלגי...אני מקווה מתישהו לאכול אחד כזה שוב.

בכל אופן, החשיבה המעוותת שלי השנה היא מישנית בלבד. רזיתי, יש לי מה ללבוש, אני יאכל.
אבל לא ככה ציפיתי שראש השנה הראשון שלי בבית מאז שהתגייסתי (אני משוחררת טרייה!) יראה. 
המשפחה שלי די דפוקה וזה בסדר, זה לא חדש. אבל אני חושבת שבחג ההורים והילדים צריכים להיות ביחד. בכל מקום. גם אם לבד.
אני מרגישה כאילו אני נענשת על משהו שבכלל לא עשיתי, לחגוג את החג כשהמשפחה שלי מפוזרת זה לא מה שחשבתי שיהיה...
אני מסתכלת על משפחות אחרות וזה כ"כ פשוט להן, אז למה אצלי זה מסובך? 
יש את הבתים האלה שגם אם נכנסים אליהם שבוע לפני כבר מרגישים את האווירה לקראת החג, אצלי לא מרגישים את זה אפילו באותו יום. 
כאילו החג הוא ממש מועקה כאן וחבל שהוא בכלל הגיע. 
אז גם כשאני מרגישה יותר טוב עם עניין האוכל ולגבי עצמי אני מבינה שעל עניין החג אין לי שליטה מסויימת, בינתיים זה לא בידיי ומה שנשאר לי זה לשלוט על מה שכן מתאפשר לי, על מה שנכנס לי לפה. 
פלא שזה מה שאני עושה כבר שנים?

שתהיה שנה טובה ומלאת הצלחות.
מחזקת את כל מי שלא להוט/ה לשבת בשולחן. 
לוס. 
נכתב על ידי לוס . , 15/9/2012 21:11   בקטגוריות אוכל, אני, גוף ונפש, הפרעות אכילה, התחלה חדשה, לבדי, מחשבות, משקל, משפחה, פחד, עצב, רגשות, שנה חדשה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



43,974
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוס . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוס . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)