Extraordinary

לאחרונה אני מוצאת את עצמי חיה את החיים של מלפני שנתיים-שלוש, חוזרת לבור הזה.

מעבר לכל עניין ההפרעה אני בעיקר חיה שוב פעם עם ההרגשה הכללית שאני מיותרת, שאין לי מקום.

אני לא בטוחה מתי התחלתי להרגיש ככה שוב.

רוב הזמן אני סגורה בחדר ולומדת, אני אפילו כבר נהנית מזה כי מה עוד כבר יש לי שיותר טוב לעשות. 

אבל התחושה הזאת היא נוראית, אני מרגישה כ"כ שקופה לכולם, אולי חוץ מלד'. 

הוא חושב שהכל בסדר ואני בסדר ואני נורמלית ואני גם אולי שמחה, אבל אני ממש רחוקה מזה, שנות אור רחוקה מזה.

איך מראים לחבר שלך כמה את שבורה לרסיסים מבפנים? כמה את לא בסדר עם עצמך?

הוא יודע חצי דבר על ההפרעה שלי, רוב הזמן אני שומרת על פרופיל נמוך אז הוא לא מבין כמה זה ממלא אותי ומגדיר אותי.

כמה זה בעצם ממלא את כל הריק שבתוכי. 

אני חושבת על כל הפעמים שניסיתי להרים את עצמי ושוב הגעתי לאיפה שאני עומדת עכשיו ולא מבינה למה זה כבר משנה,

למה לי לנסות לאסוף את השברים כל פעם מחדש אם נועדתי להתרסק. 

נדמה שכולן עברו את השלב הזה, עברו את המשבר ורק אני נשארתי מאחורה להתמודד עם הכל.

רק אני נשארתי עם צריבה על העור שמגדירה אותי וכל תא בגופי.

נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר אצלי, אבל אני גם לא רוצה שזה יהפוך לעניין של כולם.

אני לא מצליחה להחליט מה עדיף. 

כמה טיפשה הייתי לחשוב שכשאני אשלוט על האוכל אני אקבל שליטה על החיים שלי, 

שאם הכל יתפרק לפחות אני אהיה רזה,

או שכשאני אהיה רזה אז כל השאר כבר יסתדר מעצמו כי ככה זה עם רזות, העולם שלהן ורוד יותר.

פשוט ילדה טיפה וחלשה שבגלל משפט אחד זרקה את החיים שלה. 

למה לא התרחקתי כשכולם הזהירו אותי כאן, או למה לקח לכל מי שמכיר אותי כ"כ הרבה זמן לדעת שיש בעיה?

האמת, שזה גם מעולם לא טופל. כולם העדיפו לשתוק ולהעלים עין במחשבה שזה יעלם מעצמו. 

שזה דבר חולף.

והיום אני כבר בת 20 ואני נשברת מכל דבר, מתמוטטת כליל ומסתובבת עם ההרגשה הכי נוראית שבעולם,

ויש לי הרבה אשמים בראש. 

אני מאשימה את הבחורה שאמרה את המשפט שהוריד אותי למטה,

אני מאשימה את אמא שלי שהעדיפה להתעלם למרות שזה הוטח לה בפנים,

אני מאשימה את אבא שבכלל לא היה שם,

אני מאשימה את אחי שלא חסך ממני עקיצות

ואני מאשימה את אחותי על שהיא שתקה.

אני גם מאשימה את עצמי כי הייתי חלשה מידי בשביל להגיע למטרות שלי,

אולי אם הייתי מגיעה אליהן הוא מתייחסים אליי יותר. 

אבל אני בדיחה...

בדיוק כשחשבתי שכבר לא יהיו לי שבתות כאלה של בכי על המקלדת...

אני מניחה שאני פשוט אטביע את עצמי בלימודים וזה יהיה יותר טוב לכולם.

לוס.