שנה וארבעה חודשים עברו מהפעם האחרונה שכתבתי פוסט.
אני עדיין זוכרת את הפוסט האחרון כאילו כתבתי אותו אתמול, אותם הרגשות מציפים אותי בכל פעם מחדש כשאני נותנת למחשבות שלי לנדוד.
אפשר להגיד כשאני מועדת.
עברתי כל כך הרבה בשנה האחרונה, למדתי על עצמי ויש מצב שזאת השנה הכי משמעותית שהייתה לי.
איבדתי את זה קצת, המשקל שלי השתגע איתי, עכשיו כשאני בבית די בטוח להגיד שחוזרים למסגרת.
בתור התחלה אני צריכה לרדת חזרה ל50. מחר אני אקנה סוללה חדשה למשקל ונראה עד כמה המצב חמור.
יש לי בערך חודשיים לעשות את זה כמו שצריך הפעם. לחזור לכל מה שאני יודעת.
לספור את הקלוריות. לישון רעבה קצת, לא יקרה כלום.
אני צריכה קצת תעסוקה.
חזרתי בזמן קצת לא טוב, קשה לי למצוא את עצמי ואני חושבת שנשבר לי הלב בפעם הראשונה.
אני עדיין מנסה לעכל.
עברתי רעב, כאבים בכל הגוף, קעקועים, פירסינגים, נפלתי, נותחתי, שברתי איברים אפילו.
כל אלה לא משתווים לכאב הזה עכשיו.
כי אני לא יודעת מה לעשות איתו. לא בטוחה איך להתמודד.
לפחות הפעם אני לא אוכלת בצורה ריגשית.
בכל אופן, אני עדיין מנסה למצוא הגיון בזה שבחור זר הצליח לרסק אותי ככה.
לא חבר של שנים, לא אקס מיתולוגי, לא אהבה ראשונה, בלי דייט אחד.
פשוט יום אחד, ערב ראש השנה ליתר דיוק, שמתי אליו לב. מאז אני מתעלמת מכל דבר שהוא לא הוא.
שמתי אליו לב בזמן רע מבחינתו. כל אחד והתסביכים שלו אני מניחה.
יצאתי עם בחורים, אלה שהצליחו קצת לעניין אותי מעבר אבל אף פעם לא מספיק. רציתי רק אותו. אפשר להגיד עוד רוצה.
הבדיחה קצת על חשבוני הפעם. די הוגן בהתחשב שתמיד הייתי זאת שצוחקת.
כבר למדתי ממזמן שמפסיקים לחשוב על מישהו אחד כשמתחילים לחשוב על מישהו אחר,
אבל עדיין הוא כל מה שאני רוצה לחשוב עליו. מתעלמת לחלוטין מהעובדה שניסיתי כל דבר אפשרי עם הבחור.
מצד אחד אני חושבת שאסור לי לוותר כי לא כל יום פוגשים מישהו שמצליח להפיל לך את הלב (מספיק שאני אראה אותו מאחור במרחק של 100 מטר ממני בשביל שיעבור לי זרם),
ומצד שני אני חושבת שיש כבר גבול לכל תעלול ובזמן שאני מנסה להבין את הנשמה המיוסרת שלו אני מתייסרת בעצמי.
כמה אפשר לנסות ולחכות?!
כאן בעצם אני חוזרת לעניין של הדד-ליין לירידה במשקל. בערך בעוד חודשיים אני אתקל בו שוב.
הפעם אני רוצה לבוא מלמעלה, לעשות את זה הפוך. טיפשי אבל אני מקשרת הכל למשקל זה כבר ידוע.
זה יחזיר לי את הביטחון שאני צריכה בשביל להתמודד איתו שוב.
אולי ורק אולי זה ישנה את דעתו, מי מבין איך הוא חושב.
מה שכן אין דבר שמעלה לי את המוטיבציה כרגע כמו המחשבה על הרגע הזה.
אני רק מחכה לו.
אני הולכת וחושבת איך אני מתקרבת לרגע הזה.
אני רצה ומרגישה שאני רצה אחריו.
אני עולה מדרגות ומדמיינת שזה מה שמחכה לי מעלה.
הזמן שיש לי הוא פחות או יותר אחרי חג הפסח.
אז מוטיבציה יש, אמצעים יש ועכשיו יש גם תמיכה. מה יותר תומך מהבלוג הזה שמלווה אותי כבר שנים?
שבוע טוב ישרא-בלוג,
תמיד טוב לחזור.
לוס.
(היום שבו נכתב פוסט בהרגשה חיובית בערך!)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
