לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Extraordinary


One day I`ll be Perfect, I`ll be so Extraordinary

Avatarכינוי:  לוס .

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פגומה


זהו רישמית אני נחשבת פגומה. 

מה שלא עשו צומות, הרעבה, משלשלים, התבודדות הצליחו לעשות התקפי חרדה.

מלפני שלושה שבועות היה הראשון, חשבתי שהוא גם יהיה האחרון כי מה לי ולהתקפי חרדה? 

התקפי חרדה כל המהות שלהם היא חרדה קיומית ויש לה כל מיני צורות, בגלל זה אני גם מתקשה להאמין שאני חרדה מלהפסיק להתקיים, הרי זה מה שרציתי רוב חיי ובחלק מהזמן הרגשתי כאילו אני באמת לא מתקיימת.

בכל אופן שוב קיבלתי את כל תשומת הלב הלא רצויה, מספיק שאני מרגישה כמו נטע זר עכשיו מסתכלים עליי כעל מקרה נפשי אבוד, זכוכית שברירית.

לקח כמה ימים עד שאמא הפסיקה להתקשר מליון פעמים ביום רק כדי לגלות שאני חיה את חיי כרגיל.

ואז אתמול קרה. אתמול שוב חייתי את חיי כרגיל ואני לא בטוחה באיזה שלב גרמתי להתקף נוסף, אבל הוא קרה.

הפעם הבנתי מה אני צריכה לעשות.

ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל למרות שהמחשבות שלי נקרעו בניהן ״את לא באמת מצליחה לנשום/זה בסדר תמשיכי״ כי התחושה היא שבאמת אי אפשר לנשום, אין אוויר, הכל וואקום.

ואז ביקשתי מאמא את כדור מה חפיסה שקיבלתי מהרופא שבועיים לפני ״שרק תהיה אצלך בתיק למקרה ש״ כפי שהוא הגדיר ואני הייתי בטוחה שהד״ר לא מבין- לא יהיה עוד מקרה ש. 

ואני יכולה להאשים רק את עצמי שבחרתי לי בחיים השבורים האלה, חיים שהרס מתניע אותם וחוסר מזל אופף אותם. למדתי כבר ממזמן שמחשבה יוצרת מציאות אבל החשיבה שלי דפוקה. 

אולי אמא צודקת ואני חכמה מאוד, גאונה, וסופי ככזאת הוא בעצם להשתגע לא? קרה לטובים בעולם.

לפחות הדבר שנותן לי נחת זה שאני רזיתי מאוד ואני ממשיכה. למי יש זמן להתעסק באוכל בימים לחוצים שכאלה? 

בטח לא לי. 

אני עכשיו אמורה לישון אז אני חוטאת בכוס יין, זה רע להגיד אבל כשאני שותה אני מרגישה כאילו אני חוזרת לחיים, כאילו סוף סוף הדם זורם לכל הגפיים והתאים בגוף. אני נזהרת באלכוהול בגלל זה, יותר נכון אני בכלל לא אוהבת אלכוהול חוץ מיין אדום ובירה. בירה לא מסכנת אותי כשאני שותה אותה רני מתייחסת אליה כאל ארוחה. יין זה כבר סיפור אחר. יין פותר לי את כל הבעיות ובגלל זה הוא הכי מסוכן אני כבר יודעת. הייתה תקופה שזה היה מוגזם, הייתי מגיעה מהעבודה והדבר הראשון שהיה נכנס לי לפה היה יין וגם האחרון כי הייתי נרדמת. זה מה שבעצם רציתי, לישון, ובהבנה שלי היין עזר לי פשוט לישון. וגם עכשיו אני מרגישה אותו עוזר לי. 

הלוואי שהייתי יכולה להתחיל את החיים שלי מהתחלה, ואם לא מהתחלה אז לחזור 10 שנים אחורה לרגע שבאמת שינה אצלי הכל. ״למה כל הבנים רוצים את לוס יש לה רגליים שמנות״ כמה בכיתי ואיך לא השכלתי להבין שזאת קנאה בצורה הכי טהורה שלה? פשוט שילמתי בחיי נפשית ופיזית על משפט שנאמר בקנאה בחצר בית ספר אפילו לא בפומבי. סתם נאמר, נזרק לחלל האוויר. ואז היה גם הוא, שפשוט הפיל אותי לקרשים, ניפץ אותי למליון חתיכות קטנות עזר לי לטאטא קצת ובכלל תמיד ישאר שם, במקום לא מושג. והכרתי גם מישהו חדש, שהוא לא דומה לו בכלל, התגלמות השלמות. יש בו מהכל, האופי היופי החכמה התבונה הבוגרות האחריות.... ובעצם הבעיה עכשיו היא אחרת, מה מישהו כזה יכול למצוא במישהי כמוני? 

 

לוס. 

נכתב על ידי לוס . , 7/12/2014 20:41   בקטגוריות אהבה, אומללות, אני, בריאות, גוף ונפש, גמילה, החיים, הסוד, הפרעות אכילה, התבודדות, זכרונות, התמכרות, יחסים, כאב, לבדי, מחשבות, עצב, רגשות, שאלות, שינוי, חרדה  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



*


וואו. ההרגשה שלי כרגע היא כאילו שמטו את האדמה מתחת לרגליי.

המצב רע, מסתבר. החששות שלי בשנה האחרונה אומתו לחלוטין. 

לא מבינה איך אנשים שבאמת קרה להם נס, במקרה שלי פעמיים,

ועדיין חוזרים לאותו מצב רעוע של לפני. נשארים בלי כלום.

אני לא מאמינה שכל השנים האלה חשבתי שלנו זה לא יקרה ואין מצב, זה לא יגמר בחיים כי זה הרבה,

ועכשיו אני מבינה כמה טעיתי.

משהו התלכלך שם כנראה. לא הגיוני שלא רק שאין כלום, גם חסר והרבה.

וזה פשוט שקר שגדל למימדים עצומים, גרר אחריו עוד הרבה אנשים...

לחשוב שזה התחיל מדבר כ"כ קטן שהיה מתאזן מעצמו. 

ואני לא מבינה איך זה קרה או לאן נעלם הכל. 

איך איפשרו לזה לקרות? 

באיזה שהוא מקום כולנו אשמים כי חשבנו שמשהו לא מתנהל כשורה ובכל זאת הנחנו בשקט,

במקום להגיד משהו, במקום להעמיד במקום או לפחות לבקש הסברים. 

הלוואי שהייתי יכולה לפרט יותר ובאמת לשפוך את כל מה שאני מרגישה אבל גם לי יש גבול לנושאים כאלה. 

יותר מידי פרטים יכולים לחשוף מי אני וזה מבחינתי גרוע בהרבה.

אבל לשקר ככה למשך כ"כ הרבה זמן ולהמשיך בשלך ולהתנהג כאילו הכל כרגיל ולפזר לכל עבר, למה?

האפקט של זה על אנשים אחרים הוא עצום,

אני לא עשיתי שומדבר ואני משלמת על זה. למה לא לחשוב עלינו?!

אני פשוט בהלם. אני מאוכזבת, אני כועסת,

אני מרגישה שפשוט שיקרו לי כל הזמן הזה וזה שובר אותי כמו כל דבר אחר. 

אם הייתי יודעת ולא חיה באשליות אז באמת לא הייתי מבקשת כלום,

הייתי חוסכת יותר או הולכת לעבוד בזמן הצבא,משלמת על הפסיכומטרי מהפיקדון, ים אפשרויות...

אבל נתנו לי לחשוב שהכל בסדר. 

ועכשיו אני מגלה כמה לא. 

וזה מפחיד כי.. מה יהיה מחר? 

 

אני צריכה ללמוד ועכשיו זה כמעט בלתי אפשרי. 

כל מה שחשבתי שיהיה לי בעתיד נמחק ואם אפשר להגיד נראה כאילו העתיד הולך להיות סיוט. 

לפחות התיאבון נעלם לחלוטין.

לוס.  

נכתב על ידי לוס . , 17/10/2012 19:34   בקטגוריות כעס, משפחה, עצב, פחד, רגשות, שאלות, שבירה, שינוי, שקרים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על רגשות ושנאה עצמית.


בפוסט האחרון שלי כתבתי שהתעלמות הורגת ובימים האחרונים התחוור לי שאני עשיתי אותו הדבר.
בשנתיים האחרונות יצא לי לראות בביה"ס ילדה, קטנה ממני, שלראות אותה בשבילי היה כמו שלט גדול - 'הפרעות אכילה'.
ראיתי את זה בשיער שלה, בהליכה המכופפת שלה (גם לי יש כזאת),

בחוסר ביטחון שהיא מקרינה אבל מה שהכי צעק אצלה היו העיניים.
הייתי רואה אותה כמה פעמים בשבוע, בד"כ ליד המזכירות או חדר המורים,
יצאתי מתוך הנחה שגם היא בזבזה את רוב ימיה בבית וכשהגיעה לביה"ס עסקה בתירוצים.
רציתי לגשת אליה, להציע לה לדבר, לשאול אותה או לעשות כל דבר ותמיד דחיתי את זה או אמרתי לעצמי שזה טיפשי.
חשבתי על עצמי ועל כמה שאני לא הייתי רוצה שיתערבו לי במה שעובר עליי, כי המחלה היא שלי! (למרות שההפך הוא הנכון), אז למה לי להתערב במה שעובר עליה? רק כי עליי עובר אותו הדבר?
הייתה פעם שראיתי אותה בקניון, היא נראתה לי יפהפייה מרוב שנראתה גמורה, האמת שהיא הייתה דיי מסובבת,
השיער הדליל שלה היה נראה נורא והמבט שלה בי אמר לי הכל. היה לה יופי של הרס.
אותו היופי שאני כ"כ רציתי ועד היום כ"כ רוצה.

 

התחילה השנה ולא קרה שראיתי אותה, האמת שבכלל לא חשבתי עליה עד ששמעתי שהיא מאושפזת...
היא בולמית.
כששמעתי את זה הרגשתי כאב של ממש עליה וכעס על עצמי שלא דיברתי - אפילו אם זה היה מציק.
אולי הייתי יכולה לתמוך בה או משהו כזה, עכשיו אני כבר לא אדע.
מסקרן אותי לדעת איך היא תראה כשהיא תחזור לביה"ס, אם היא באמת תהיה בריאה או שתחזור לדרכה ההרסנית.
אני חושבת שהאפשרות השניה היא הסבירה יותר, המבט שלה חרוט לי בראש כבר ימים והוא נראה נחוש.
נחוש לגרום כמה שיותר הרס עצמי.

 

עדיין לא יצא לי לצום צום מלא בכיפור - תמיד בלי אוכל על המחשב או עם אוכל בטלוויזיה.

נראה לי שהשנה אני אצום בגלל רגשות אשם. פעם ראשונה שיש לי סיבה אמיתית שבאה ממני.

 

 

מה אתן הייתן עושות במקומי? ניגשות לילדה זרה או לא מתערבות? [מתוך מחשבה שרוב הקוראות הן בנות]


שבוע עבר, הוא היה שונה משאר השבועות בשנים האחרונות.
זה היה שבוע של אכילה 'תקינה', של סבל מתמשך, שהשאיר אותי 1-2 קילו יותר ועם נזק לא נורמלי בקיבה.
אני מניחה שכעת אני שוקלת 51-2-3 משהו בסביבות המשקל הזה. לחשוב שעד מלפני חודש וחצי נגעתי ב49.9 ... לפחות.
ר' אומר שאני דרמטית, שלא קרה לי כלום ועובדה שאני עדיין נושמת. אני בתגובה הכרזתי בפניו על צום.
הרבה זמן לא צמתי. אני שונאת את עצמי על זה. אני פשוט חסרת מעצורים כרגע בכל מה שקשור לאוכל.
כבר אין לי תוכנית ברורה, אין לי מטרה ברורה, אין לי מספיק כוח להתנגד לכל המזונות עתירי הקלוריות.
נמאס לי להגיד שאני פשוט רוצה להיות 'רזה', אני רוצה יותר מזה, אני רוצה להיות הכי רזה ולשמור על זה.
אני רוצה רווח של 5 ס"מ לפחות בין שתי הרגליים ובטן שטוחה שתידבק לי לגב.
לא יכולה לסבול את עצמי, לא יכולה לסבול את ההרגשה הזאת שאני 'מתגלגלת' ממקום למקום,

שונאת כל דבר בי עכשיו (חוץ מהחזה).

איך כבר שנה אני באותו המקום? בלי ימינה או שמאלה, איך?

 

אני באמת הולכת לנסות להתמיד כדי להגיע הפעם לתוצאות ממשיות, להגיע אחת ולתמיד ל46-7.

לדעתי כדי לעשות את זה אני צריכה לקנות אחת ולתמיד משקל - מה שאומר מלחמה עם אמא.

היא לא טיפשה, היא יודעת שאם משקל יכנס בדלת הבית דברים יהיו גרועים יותר ולכן היא מגנה את העניין בתוקף.

אז כן, היא לא טיפשה. סתם עיוורת.

בכל מקרה, כסף לא חסר (למרות שאין גם עודף) ועכשיו אני לא ממש תלויה בה אז השבוע אני אקנה משקל.

אני מקווה שזה באמת מה שיעזור לי ויעיר אותי מהמציאות ה'אופורית' של אוכל בלי חשבון,

כי אני ממש צריכה איזו סטירה מצלצלת.

 

 

צום: כבר 27 שעות. (צריך להתחיל מאיפה שהוא...)

שברתי את הצום מרוב סחרחורת! אחרי פחות מ30 שעות-סחרחורת... הגוף שלי באמת לא בעניין.

בכל מקרה, הצום נשבר עם סכום קלוריות נכבד, 300, מסלט ועוגיות כמובן.

יצאתי לסיבוב קצר כדי לפצות על העניין (מזלי שהייתי היום ממש פעילה בלי קשר להליכה)

 

 

אני מאחלת לכולכם שתהיה לכם שנה של אושר, בריאות, הצלחה ואהבה.

שכל משאלותיכם וחלומותיכם יתגשמו ושחיוך ילווה אתכם לאורך כל הדרך. 3>

לוס.

 

עריכה: איימי לי, אני יותר מאשמח, רק עכשיו בדקתי את המייל אחרי ימים ארוכים. 3>

נכתב על ידי לוס . , 20/9/2009 19:29   בקטגוריות אוכל, אופוריה שיקרית, אני, הפרעות אכילה, התחלה חדשה, מחשבות, מטרה, משקל, סיפורים, סליחה, צום, ר', רגשות, רזה, רזון, שאלות, שינוי, שנה חדשה  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
43,974
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוס . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוס . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)