לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Extraordinary


One day I`ll be Perfect, I`ll be so Extraordinary

Avatarכינוי:  לוס .

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מקום מפלט להפרעת אכילה ולב שבור


מ2007 זה מה שהבלוג הזה בשבילי.

היו ימים שהוא עודכן באופן קבוע, היו חודשים שכלל לא נגעתי בו, אבל תמיד הוא כאן בשבילי.

כאן בשביל הימים האלה שאני מרגישה שאני טובעת במחשבות של עצמי והדמעות מתחילות לחנוק,

ששום דבר לא מסתדר ואני מנסה למצוא הגיון בדברים, באנשים, ללא הצלחה.

כבר הרבה מעבר למקום שאני יכולה לכתוב בו על ההפרעות אכילה. 

נדמה שההפרעה והבלוג אלה שני הדברים היחידים שנשארו יציבים בחיים האלה שלי,

היחידים שלא עזבו. ואני מקווה שלא יעזבו לעולם.

היחידים שנשארו לנחם בסוף היום.


התקופה האחרונה הייתה רכבת הרים אחת גדולה. 

כנראה מישהו למעלה חשב שהפרעת אכילה זאת לא שריטה מספיק עמוקה אצלי והחליט להכיר לי את הפרעת החרדה, מיותר להגיד שזה מלווה בהתקפים חסרי היגיון.

לפני ששמתי לב כבר התחלתי טיפול תרופתי אצל פסיכיאטרית.

כדי שחלילה אני לא אחיה בלי להיקלט במערכת לבריאות הנפש.

שלא אשאר חלילה כזאת בחורה נורמטיבית.


מה עוד?

לקחתי סיכון, נפתחתי שוב למישהו ואז הוא נעל אותי בחוץ.

השאיר אותי לבד לחשוב מה היה רע בכל הטוב הזה?

אני תוהה למה זה קורה. למה אנשים משנים את דעתם מרגע לרגע. 

הבחורה שהחליטה לא לקנות את החולצה שיש לה ביד, הנבחן שהחליט לסמן פתאום תשובה אחרת מהראשונה שהוא בחר בה,

הילד שלא מצליח לבחור איזה קורנפלקס הוא באמת רוצה (הוא בטח ינסה כמה בכל פעם).

וכמובן, הבחור שתמיד נמצא פה ליד ורוצה להישאר, אבל הולך. אני מניחה שגם אפשר לקרוא לו ילד.

וגם לי אפשר לקרוא ילדה, 

בכיתי. בכיתי המון. בכיתי כאילו לקחו לי את הצעצוע שהיה הכי יקר לי בעולם. 

ובכלל לא אהבתי אותו, אבל בכיתי.

בכיתי כי אחרי שנתיים שחשבתי שכל מה שאהבה עושה זה להרוס ולפגוע התחלתי לחשוב שאולי יש לה עדיין את הצד הטוב.

טעמתי את הטוב. לא רציתי שזה יגמר.

העניין הוא כזה, אפשר להגיד שיש לי הפרעת אכילה אבל זה קצת שונה אצלי.

הסלידה שלי מאוכל גדולה מהסלידה שלי מהגוף. 

אני אכן חושבת שאני שמנה לפי ההגדרה העצמית שלי אבל אני עדיין יכולה להבין כמה הסביבה רואה בי בחורה רזה. 

אני יודעת שאני נראית טוב, השמועה אומרת שאני אפילו יפה,

כל מה שאני שומעת כל היום זה מחמאות ואני כבר סולדת מהן.

אני יודעת שבשבילי להשיג בחור אחר זה קל כמו לשתות כוס נס קפה בבוקר,

לא חסרה לי התשומת לב ורבים אלו שניסו להגיע אליי ולא הצליחו.

וגם לא יצליחו.

במשך שנתיים הסכמתי לצאת רק עם שלושה בחורים. 

עם שניים מהם זה נגמר בדייט אחד ועם השלישי זה נמשך קצת יותר אבל ידעתי שזה לא זה

אז לא היה טעם להמשיך.

באקט של ציניות מוחלטת הסכמתי לצאת עם הבחור, נקרא לו גיל, במשך שלושה שבועות רק ניסיתי להוריד אותו מעליי. אבל הוא כל הזמן ניסה שוב, וכמו אותו הלילה שהוא שינה את דעתו גם אני יום אחד שיניתי את דעתי. נתתי לו צ'אנס. 

אני לא יודעת אם אני מתחרטת על כל מה שעברתי איתו, למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי.

עם זאת אני לא יכולה שלא להרגיש מרוסקת. פגועה.

מנסה להבין אם הספק היה שם כל הזמן ואולי פספסתי משהו. 

תוהה אם הוא עומד להתחרט. מקווה שכן. 

גיל מעולם לא היה המשיכה הראשונה שלי, שומדבר בו לא היה הטעם שלי, הנשיקה הראשונה שלנו הייתה אחת מהגרועות שיצא לי לחוות,

ובכל זאת הוא גרם לי לצחוק ואז הבנתי שאני רוצה שהבחור הזה יישאר. 

והוא נשאר, לכמה חודשים הוא נשאר. 

ואז ויתר עליי. תחושה לא נעימה בכלל.

כמו התחושה של הבטן מלאה אחרי אוכל, אולי התחושה השנואה עליי ביותר. 

למזלי קיבלתי את הפרידה כל כך קשה עד שלאכול היה נראה מאמץ אינסופי שכמובן החלטתי לא לעשות.

הגוף והראש דחו כל מחשבה על אוכל, כל תא בגוף כאילו התמקד בבחור הזה.

עברו כמה ימים עד שהצלחתי להכניס משהו לפה ולהילחם בבחילה. 


אני מניחה שאני צריכה להודות לגיל, אחרי הכל... הרזיתי 2 קילו ב6 ימים. 

חלום של כל בחורה עם הפרעת אכילה. 


לצערי רוב החברות שלי עסוקות עכשיו, כולנו כבר במירוץ החיים של הבוגרים,

גיל השאיר אחריו חלל לא קטן ולי אין כל כך איך למלא אותו עכשיו.

עשיתי צעד, נרשמתי ללימודים ואני אתחיל את התואר באוקטובר הקרוב.

מעניין אם הפרעות אכילה באוניברסיטה זה כמו הפרעות אכילה בתיכון.

עוד מעט נגלה.


למי שעוד לפעמים פה, לוס. חיבוק

נכתב על ידי לוס . , 29/5/2015 18:31   בקטגוריות אני, הפרעות אכילה, התחלה חדשה, אהבה, חרדה, יחסים, מחשבות, לימודים, רגשות, גיל  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על משקל ולב שבור


שנה וארבעה חודשים עברו מהפעם האחרונה שכתבתי פוסט.

אני עדיין זוכרת את הפוסט האחרון כאילו כתבתי אותו אתמול, אותם הרגשות מציפים אותי בכל פעם מחדש כשאני נותנת למחשבות שלי לנדוד.

אפשר להגיד כשאני מועדת. 

עברתי כל כך הרבה בשנה האחרונה, למדתי על עצמי ויש מצב שזאת השנה הכי משמעותית שהייתה לי.

איבדתי את זה קצת, המשקל שלי השתגע איתי, עכשיו כשאני בבית די בטוח להגיד שחוזרים למסגרת. 

בתור התחלה אני צריכה לרדת חזרה ל50. מחר אני אקנה סוללה חדשה למשקל ונראה עד כמה המצב חמור. 

יש לי בערך חודשיים לעשות את זה כמו שצריך הפעם. לחזור לכל מה שאני יודעת.

לספור את הקלוריות. לישון רעבה קצת, לא יקרה כלום. 

אני צריכה קצת תעסוקה.

חזרתי בזמן קצת לא טוב, קשה לי למצוא את עצמי ואני חושבת שנשבר לי הלב בפעם הראשונה.

אני עדיין מנסה לעכל. 

עברתי רעב, כאבים בכל הגוף, קעקועים, פירסינגים, נפלתי, נותחתי, שברתי איברים אפילו. 

כל אלה לא משתווים לכאב הזה עכשיו. 

כי אני לא יודעת מה לעשות איתו. לא בטוחה איך להתמודד.

לפחות הפעם אני לא אוכלת בצורה ריגשית. 

בכל אופן, אני עדיין מנסה למצוא הגיון בזה שבחור זר הצליח לרסק אותי ככה. 

לא חבר של שנים, לא אקס מיתולוגי, לא אהבה ראשונה, בלי דייט אחד. 

פשוט יום אחד, ערב ראש השנה ליתר דיוק, שמתי אליו לב. מאז אני מתעלמת מכל דבר שהוא לא הוא.

שמתי אליו לב בזמן רע מבחינתו. כל אחד והתסביכים שלו אני מניחה.

יצאתי עם בחורים, אלה שהצליחו קצת לעניין אותי מעבר אבל אף פעם לא מספיק. רציתי רק אותו. אפשר להגיד עוד רוצה.

הבדיחה קצת על חשבוני הפעם. די הוגן בהתחשב שתמיד הייתי זאת שצוחקת.

כבר למדתי ממזמן שמפסיקים לחשוב על מישהו אחד כשמתחילים לחשוב על מישהו אחר,

אבל עדיין הוא כל מה שאני רוצה לחשוב עליו. מתעלמת לחלוטין מהעובדה שניסיתי כל דבר אפשרי עם הבחור.

מצד אחד אני חושבת שאסור לי לוותר כי לא כל יום פוגשים מישהו שמצליח להפיל לך את הלב (מספיק שאני אראה אותו מאחור במרחק של 100 מטר ממני בשביל שיעבור לי זרם),

ומצד שני אני חושבת שיש כבר גבול לכל תעלול ובזמן שאני מנסה להבין את הנשמה המיוסרת שלו אני מתייסרת בעצמי. 

כמה אפשר לנסות ולחכות?! 

כאן בעצם אני חוזרת לעניין של הדד-ליין לירידה במשקל. בערך בעוד חודשיים אני אתקל בו שוב.

הפעם אני רוצה לבוא מלמעלה, לעשות את זה הפוך. טיפשי אבל אני מקשרת הכל למשקל זה כבר ידוע.

זה יחזיר לי את הביטחון שאני צריכה בשביל להתמודד איתו שוב. 

אולי ורק אולי זה ישנה את דעתו, מי מבין איך הוא חושב. 

מה שכן אין דבר שמעלה לי את המוטיבציה כרגע כמו המחשבה על הרגע הזה.

אני רק מחכה לו. 

אני הולכת וחושבת איך אני מתקרבת לרגע הזה.

אני רצה ומרגישה שאני רצה אחריו.

אני עולה מדרגות ומדמיינת שזה מה שמחכה לי מעלה.

הזמן שיש לי הוא פחות או יותר אחרי חג הפסח. 

אז מוטיבציה יש, אמצעים יש ועכשיו יש גם תמיכה. מה יותר תומך מהבלוג הזה שמלווה אותי כבר שנים?

 

שבוע טוב ישרא-בלוג, 

תמיד טוב לחזור. 

 

לוס. 

(היום שבו נכתב פוסט בהרגשה חיובית בערך!)

נכתב על ידי לוס . , 15/2/2014 18:54   בקטגוריות אני, גוף ונפש, התחלה חדשה, יחסים, כוח רצון, מחשבות, משקל, קצת אופטימיות, רגשות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




"כל מה שתעשה בחיים, יהיה חסר חשיבות. אך חשוב מאוד שתעשה אותו, כי איש לא יעשה אותו מלבדך."
אני מתחילה באמת לתהות האם אי פעם אני אהנה בחג כלשהו. 
במשך 6 שנים חגים היו הפחד הכי גדול שלי, השולחן תמיד גדוש באוכל טוב וקשה ממש לעמוד בפיתוי. 
אני זוכרת את עצמי צמה כמה ימים לפני או מכניסה ממש מעט לפה בשביל להשאיר מקום לארוחת חג. 
ואם הפחד מהארוחות לא מספיק יש גם את קניית הבגדים. אני לא מצליחה להחליט מה יותר נורא.
אני זוכרת את עצמי חורשת חנויות, (חושבת שזה טוב שהלכתי הרבה, שרפתי כמה קלוריות)
כ"כ הרבה בגדים יפים שהייתי הורגת בשביל למדוד אבל אני כבר יודעת איך הם יראו עליי...
המכנס יהיה כ"כ צמוד שהוא יחסום לי עורקים. 
החצאית תבליט לי את כל הירכיים ופגמיהם, וברגע שאני אשב אז בכלל הן ישפכו. 
הגופייה רק תבליט כמה הזרועות שלי עבות ובשריות, זה עוד בלי להזכיר את הבטן. 
מזל שיש לי את השמלה הרחבה הזאת ששמתי בכל שאר החגים...
והמבטים. איך אפשר בלעדיהם? 
בני משפחה שלא ראיתי חודשים יודעים להגיד אם רזיתי או עליתי טיפה במשקל. 
בוחנים את כמות האוכל שבצלחתי, תמיד קצת מכל דבר כדי שאף אחד לא יעלב. 
ואז עוד קצת. ועוד קצת. ולא פלא שככה אני נראית בסופו של יום.

במשך 6 שנים חגים היו שינאת חיי. 
אפילו בצבא הייתי היחידה שאף פעם לא נלחמה על שום חג, כי מה הטעם? אני רק אסבול.
עכשיו זאת כבר השנה השביעית, אני שוקלת 51.7 ק"ג. אחת התקופות הרזות שלי. (היו יותר טובות)
אני כבר לא פוחדת מהאוכל, אני יאכל מה שבא לי. במילא לא יכנס הרבה. 
ההרגשה הכללית שלי היא שהפרעת האכילה היא כבר לא חלק ממני. הינה אני אוכלת. 
אני לא מצליחה לצום. אני לא יכולה לעשות ספורט. אני כבר לא שותה את הקפה עם חלב 1%.
אתמול אכלתי חתיכת פיצה. אני מתה על ופל בלגי. 
אבל זאת סתם הרגשה שיקרית כזאת כי בתוכי אני יודעת שהיא הולכת איתי לכל מקום יד ביד.
למדתי לא לפחד מהאוכל, אני יודעת שאני יכולה בלעדיו. 
אבל אני לא מצליחה לצום כי תוך זמן קצר אני סובלת מכאבים נוראיים.
אני לא יכולה לעשות ספורט כי הנזק שגרמתי לרגליים שלי הוא גדול וכנראה בלתי הפיך.
אני כבר לא שותה את הקפה עם חלב 1% כי הקפה בשבילי זאת ארוחה ובגלל הנזק שגרמתי לעצמי אני צריכה לצרוך חלב עם יותר שומן.
החתיכת פיצה שאכלתי אתמול זה בעצם הדבר היחיד שנכנס לי לפה. 
והופל בלגי...אני מקווה מתישהו לאכול אחד כזה שוב.

בכל אופן, החשיבה המעוותת שלי השנה היא מישנית בלבד. רזיתי, יש לי מה ללבוש, אני יאכל.
אבל לא ככה ציפיתי שראש השנה הראשון שלי בבית מאז שהתגייסתי (אני משוחררת טרייה!) יראה. 
המשפחה שלי די דפוקה וזה בסדר, זה לא חדש. אבל אני חושבת שבחג ההורים והילדים צריכים להיות ביחד. בכל מקום. גם אם לבד.
אני מרגישה כאילו אני נענשת על משהו שבכלל לא עשיתי, לחגוג את החג כשהמשפחה שלי מפוזרת זה לא מה שחשבתי שיהיה...
אני מסתכלת על משפחות אחרות וזה כ"כ פשוט להן, אז למה אצלי זה מסובך? 
יש את הבתים האלה שגם אם נכנסים אליהם שבוע לפני כבר מרגישים את האווירה לקראת החג, אצלי לא מרגישים את זה אפילו באותו יום. 
כאילו החג הוא ממש מועקה כאן וחבל שהוא בכלל הגיע. 
אז גם כשאני מרגישה יותר טוב עם עניין האוכל ולגבי עצמי אני מבינה שעל עניין החג אין לי שליטה מסויימת, בינתיים זה לא בידיי ומה שנשאר לי זה לשלוט על מה שכן מתאפשר לי, על מה שנכנס לי לפה. 
פלא שזה מה שאני עושה כבר שנים?

שתהיה שנה טובה ומלאת הצלחות.
מחזקת את כל מי שלא להוט/ה לשבת בשולחן. 
לוס. 
נכתב על ידי לוס . , 15/9/2012 21:11   בקטגוריות אוכל, אני, גוף ונפש, הפרעות אכילה, התחלה חדשה, לבדי, מחשבות, משקל, משפחה, פחד, עצב, רגשות, שנה חדשה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
43,974
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוס . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוס . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)