סביב השולחן העגול יושבות להן בנות, כל אחת שונה מאלו הסובבות אותה.
מבט חטוף בשולחן העגול מתאר קבוצת בנות יפהפיות, אך אם מסתכלים מקרוב רואים את פגמיה של כל בת ולאו דווקא את החיצוניים.
בשולחן העגול משחקים מן משחק, סוג של טלפון שבור שבו אחת לוחשת לשניה וזו מעבירה הלאה.
כידוע, הלחישה עוברת שינוי מפה לאוזן ככה ש"איזה שמלה מוזרה היא לבשה" הופך ל"איזה שמלה יפהפייה".
בשולחן העגול כולן מחייכות אחת לשניה, כולן אוהבות ולכולן נושאי שיחה משותפים.
השולחן עגול ולכן הוא גם מסתובב, מה שאחת אומרת על השנייה פתאום חוזר אליה, פתאום תחושת מבוכה.
ישנם כמה שולחנות עגולים בהם היושבים מעורבבים, צבעוניים מכל הסוגים.
רק בשולחן העגול הספציפי הזה ישנן בנות שמחייכות אחת לשניה, אוהבות אחת את השניה ומדברות על נושאים משותפים.
בשולחן העגול ישבה אחת מהבנות, היא הייתה שונה במיוחד כי הרגישה שהיא יושבת בקצה.
היא הביטה מחוייכת בבנות שסביבה, כולן נראו מהממות וזוהרות, כולן שונות ממנה.
אף אחת מהן לא נראתה לה עגולה כמו השולחן, עגולה כמוה.
היא ידעה שמשחק הטלפון השבור מסתיים אצלה שונה ממה שהוא מתחיל וזה לא קשור לזה שהשולחן העגול.
היא הרגישה שצביעות סובבת אותה, ששנאה וקנאה הן מרכז השולחן העגול ושהחיוכים על פניהן של הבנות הן של רצח.
פתאום לשבת בשולחן העגול נראה לה דבר כ"כ מאמלל.
ההתבוננות בשאר הבנות, תחושת הכיעור, הקנאה, העצב, הבדידות וחוסר הביטחון גרמו לה להרגיש לא שייכת.
היא לא הרגישה בנוח, לא הרגישה יפה, לא הרגישה מתאימה ובמיוחד הרגישה עגולה.
היא חיכתה הרבה זמן לשבת בשולחן העגול, היא לא אכלה ימים כדי להיות יפה, כדי להיות פחות עגולה.
כשהיא ישבה בשולחן העגול היא אפילו לא הבינה למה.
באוזן היא עוד שמעה לחשושים שדנו במשקלה, פתאום כולם שמו לב כמה היא... עגולה.
היא יכלה לראות את זה במבטים של הבנות, סביב השולחן העגול, 'למה העגולה לא מתחילה לאכול'?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
