לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Extraordinary


One day I`ll be Perfect, I`ll be so Extraordinary

Avatarכינוי:  לוס .

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .


"כל מה שתעשה בחיים, יהיה חסר חשיבות. אך חשוב מאוד שתעשה אותו, כי איש לא יעשה אותו מלבדך."
אני מתחילה באמת לתהות האם אי פעם אני אהנה בחג כלשהו. 
במשך 6 שנים חגים היו הפחד הכי גדול שלי, השולחן תמיד גדוש באוכל טוב וקשה ממש לעמוד בפיתוי. 
אני זוכרת את עצמי צמה כמה ימים לפני או מכניסה ממש מעט לפה בשביל להשאיר מקום לארוחת חג. 
ואם הפחד מהארוחות לא מספיק יש גם את קניית הבגדים. אני לא מצליחה להחליט מה יותר נורא.
אני זוכרת את עצמי חורשת חנויות, (חושבת שזה טוב שהלכתי הרבה, שרפתי כמה קלוריות)
כ"כ הרבה בגדים יפים שהייתי הורגת בשביל למדוד אבל אני כבר יודעת איך הם יראו עליי...
המכנס יהיה כ"כ צמוד שהוא יחסום לי עורקים. 
החצאית תבליט לי את כל הירכיים ופגמיהם, וברגע שאני אשב אז בכלל הן ישפכו. 
הגופייה רק תבליט כמה הזרועות שלי עבות ובשריות, זה עוד בלי להזכיר את הבטן. 
מזל שיש לי את השמלה הרחבה הזאת ששמתי בכל שאר החגים...
והמבטים. איך אפשר בלעדיהם? 
בני משפחה שלא ראיתי חודשים יודעים להגיד אם רזיתי או עליתי טיפה במשקל. 
בוחנים את כמות האוכל שבצלחתי, תמיד קצת מכל דבר כדי שאף אחד לא יעלב. 
ואז עוד קצת. ועוד קצת. ולא פלא שככה אני נראית בסופו של יום.

במשך 6 שנים חגים היו שינאת חיי. 
אפילו בצבא הייתי היחידה שאף פעם לא נלחמה על שום חג, כי מה הטעם? אני רק אסבול.
עכשיו זאת כבר השנה השביעית, אני שוקלת 51.7 ק"ג. אחת התקופות הרזות שלי. (היו יותר טובות)
אני כבר לא פוחדת מהאוכל, אני יאכל מה שבא לי. במילא לא יכנס הרבה. 
ההרגשה הכללית שלי היא שהפרעת האכילה היא כבר לא חלק ממני. הינה אני אוכלת. 
אני לא מצליחה לצום. אני לא יכולה לעשות ספורט. אני כבר לא שותה את הקפה עם חלב 1%.
אתמול אכלתי חתיכת פיצה. אני מתה על ופל בלגי. 
אבל זאת סתם הרגשה שיקרית כזאת כי בתוכי אני יודעת שהיא הולכת איתי לכל מקום יד ביד.
למדתי לא לפחד מהאוכל, אני יודעת שאני יכולה בלעדיו. 
אבל אני לא מצליחה לצום כי תוך זמן קצר אני סובלת מכאבים נוראיים.
אני לא יכולה לעשות ספורט כי הנזק שגרמתי לרגליים שלי הוא גדול וכנראה בלתי הפיך.
אני כבר לא שותה את הקפה עם חלב 1% כי הקפה בשבילי זאת ארוחה ובגלל הנזק שגרמתי לעצמי אני צריכה לצרוך חלב עם יותר שומן.
החתיכת פיצה שאכלתי אתמול זה בעצם הדבר היחיד שנכנס לי לפה. 
והופל בלגי...אני מקווה מתישהו לאכול אחד כזה שוב.

בכל אופן, החשיבה המעוותת שלי השנה היא מישנית בלבד. רזיתי, יש לי מה ללבוש, אני יאכל.
אבל לא ככה ציפיתי שראש השנה הראשון שלי בבית מאז שהתגייסתי (אני משוחררת טרייה!) יראה. 
המשפחה שלי די דפוקה וזה בסדר, זה לא חדש. אבל אני חושבת שבחג ההורים והילדים צריכים להיות ביחד. בכל מקום. גם אם לבד.
אני מרגישה כאילו אני נענשת על משהו שבכלל לא עשיתי, לחגוג את החג כשהמשפחה שלי מפוזרת זה לא מה שחשבתי שיהיה...
אני מסתכלת על משפחות אחרות וזה כ"כ פשוט להן, אז למה אצלי זה מסובך? 
יש את הבתים האלה שגם אם נכנסים אליהם שבוע לפני כבר מרגישים את האווירה לקראת החג, אצלי לא מרגישים את זה אפילו באותו יום. 
כאילו החג הוא ממש מועקה כאן וחבל שהוא בכלל הגיע. 
אז גם כשאני מרגישה יותר טוב עם עניין האוכל ולגבי עצמי אני מבינה שעל עניין החג אין לי שליטה מסויימת, בינתיים זה לא בידיי ומה שנשאר לי זה לשלוט על מה שכן מתאפשר לי, על מה שנכנס לי לפה. 
פלא שזה מה שאני עושה כבר שנים?

שתהיה שנה טובה ומלאת הצלחות.
מחזקת את כל מי שלא להוט/ה לשבת בשולחן. 
לוס. 
נכתב על ידי לוס . , 15/9/2012 21:11   בקטגוריות אוכל, אני, גוף ונפש, הפרעות אכילה, התחלה חדשה, לבדי, מחשבות, משקל, משפחה, פחד, עצב, רגשות, שנה חדשה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זולגות הדמעות מעצמן.


ככה אני יודעת שנכנסתי שוב לדיכאון ומצבי רוח. הדמעות זולגות מעצמן.

אני יושבת במסעדה, הן זולגות מעצמן. 

אני יושבת במשמרת, הן זולגות מעצמן.

אני יושבת בחדר, הן זולגות מעצמן.

אני אוכלת נס קפה של בוקר, הן זולגות מעצמן.

אני מאבדת את זה שוב, אני חוזרת אחורה, אני מסתגרת, אני מרחיקה. 

אני לא מצליחה לשנות. אני לא מצליחה להשתנות. אני לא מסוגלת להמשיך ככה. 

הינה, התנפצתי שוב לרסיסים ואני רוצה לאסוף אותם לבד, שכולם יתרחקו וישאירו אותי לאסוף את עצמי לבד. 

הכל כ"כ רע. 

עם החברות - רע. בצבא - רע. עם ד' - רע. עם המשפחה - רע. 

ביני לבין עצמי - נוראי. סיוט. זוועה. 

למה אני חייבת להיות כזאת דפוקה? ובנוסף לזה גם כזאת שמנה? 

לא משנה מה יגיד כל העולם, יש לי עיניים ואני לא עיוורת. אני רואה את עצמי ואני שמנה. 

איך מפסיקים את זה? איך נלחמים ברצון להפסיק לנשום כבר כשהכל כ"כ חונק? 

איך נלחמים שוב באוכל? 

 

אני לא הייתי ככה מלפני חודשיים. נראלי שאני צריכה להפסיק עם הגלולות, יש שם תופעת לוואי לא שכיחה של דיכאון ומצבי רוח.

אבל הייתי ככה גם בלי גלולות בפעם הקודמת. אז מה עכשיו? 

 

שנה חדשה ומזדיינת. 

נכתב על ידי לוס . , 1/10/2011 12:37   בקטגוריות אני, יחסים, כישלון עצמי, לבדי, משפחה, רגשות, שבירה, שמנה, שנה חדשה, ד'  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



על רגשות ושנאה עצמית.


בפוסט האחרון שלי כתבתי שהתעלמות הורגת ובימים האחרונים התחוור לי שאני עשיתי אותו הדבר.
בשנתיים האחרונות יצא לי לראות בביה"ס ילדה, קטנה ממני, שלראות אותה בשבילי היה כמו שלט גדול - 'הפרעות אכילה'.
ראיתי את זה בשיער שלה, בהליכה המכופפת שלה (גם לי יש כזאת),

בחוסר ביטחון שהיא מקרינה אבל מה שהכי צעק אצלה היו העיניים.
הייתי רואה אותה כמה פעמים בשבוע, בד"כ ליד המזכירות או חדר המורים,
יצאתי מתוך הנחה שגם היא בזבזה את רוב ימיה בבית וכשהגיעה לביה"ס עסקה בתירוצים.
רציתי לגשת אליה, להציע לה לדבר, לשאול אותה או לעשות כל דבר ותמיד דחיתי את זה או אמרתי לעצמי שזה טיפשי.
חשבתי על עצמי ועל כמה שאני לא הייתי רוצה שיתערבו לי במה שעובר עליי, כי המחלה היא שלי! (למרות שההפך הוא הנכון), אז למה לי להתערב במה שעובר עליה? רק כי עליי עובר אותו הדבר?
הייתה פעם שראיתי אותה בקניון, היא נראתה לי יפהפייה מרוב שנראתה גמורה, האמת שהיא הייתה דיי מסובבת,
השיער הדליל שלה היה נראה נורא והמבט שלה בי אמר לי הכל. היה לה יופי של הרס.
אותו היופי שאני כ"כ רציתי ועד היום כ"כ רוצה.

 

התחילה השנה ולא קרה שראיתי אותה, האמת שבכלל לא חשבתי עליה עד ששמעתי שהיא מאושפזת...
היא בולמית.
כששמעתי את זה הרגשתי כאב של ממש עליה וכעס על עצמי שלא דיברתי - אפילו אם זה היה מציק.
אולי הייתי יכולה לתמוך בה או משהו כזה, עכשיו אני כבר לא אדע.
מסקרן אותי לדעת איך היא תראה כשהיא תחזור לביה"ס, אם היא באמת תהיה בריאה או שתחזור לדרכה ההרסנית.
אני חושבת שהאפשרות השניה היא הסבירה יותר, המבט שלה חרוט לי בראש כבר ימים והוא נראה נחוש.
נחוש לגרום כמה שיותר הרס עצמי.

 

עדיין לא יצא לי לצום צום מלא בכיפור - תמיד בלי אוכל על המחשב או עם אוכל בטלוויזיה.

נראה לי שהשנה אני אצום בגלל רגשות אשם. פעם ראשונה שיש לי סיבה אמיתית שבאה ממני.

 

 

מה אתן הייתן עושות במקומי? ניגשות לילדה זרה או לא מתערבות? [מתוך מחשבה שרוב הקוראות הן בנות]


שבוע עבר, הוא היה שונה משאר השבועות בשנים האחרונות.
זה היה שבוע של אכילה 'תקינה', של סבל מתמשך, שהשאיר אותי 1-2 קילו יותר ועם נזק לא נורמלי בקיבה.
אני מניחה שכעת אני שוקלת 51-2-3 משהו בסביבות המשקל הזה. לחשוב שעד מלפני חודש וחצי נגעתי ב49.9 ... לפחות.
ר' אומר שאני דרמטית, שלא קרה לי כלום ועובדה שאני עדיין נושמת. אני בתגובה הכרזתי בפניו על צום.
הרבה זמן לא צמתי. אני שונאת את עצמי על זה. אני פשוט חסרת מעצורים כרגע בכל מה שקשור לאוכל.
כבר אין לי תוכנית ברורה, אין לי מטרה ברורה, אין לי מספיק כוח להתנגד לכל המזונות עתירי הקלוריות.
נמאס לי להגיד שאני פשוט רוצה להיות 'רזה', אני רוצה יותר מזה, אני רוצה להיות הכי רזה ולשמור על זה.
אני רוצה רווח של 5 ס"מ לפחות בין שתי הרגליים ובטן שטוחה שתידבק לי לגב.
לא יכולה לסבול את עצמי, לא יכולה לסבול את ההרגשה הזאת שאני 'מתגלגלת' ממקום למקום,

שונאת כל דבר בי עכשיו (חוץ מהחזה).

איך כבר שנה אני באותו המקום? בלי ימינה או שמאלה, איך?

 

אני באמת הולכת לנסות להתמיד כדי להגיע הפעם לתוצאות ממשיות, להגיע אחת ולתמיד ל46-7.

לדעתי כדי לעשות את זה אני צריכה לקנות אחת ולתמיד משקל - מה שאומר מלחמה עם אמא.

היא לא טיפשה, היא יודעת שאם משקל יכנס בדלת הבית דברים יהיו גרועים יותר ולכן היא מגנה את העניין בתוקף.

אז כן, היא לא טיפשה. סתם עיוורת.

בכל מקרה, כסף לא חסר (למרות שאין גם עודף) ועכשיו אני לא ממש תלויה בה אז השבוע אני אקנה משקל.

אני מקווה שזה באמת מה שיעזור לי ויעיר אותי מהמציאות ה'אופורית' של אוכל בלי חשבון,

כי אני ממש צריכה איזו סטירה מצלצלת.

 

 

צום: כבר 27 שעות. (צריך להתחיל מאיפה שהוא...)

שברתי את הצום מרוב סחרחורת! אחרי פחות מ30 שעות-סחרחורת... הגוף שלי באמת לא בעניין.

בכל מקרה, הצום נשבר עם סכום קלוריות נכבד, 300, מסלט ועוגיות כמובן.

יצאתי לסיבוב קצר כדי לפצות על העניין (מזלי שהייתי היום ממש פעילה בלי קשר להליכה)

 

 

אני מאחלת לכולכם שתהיה לכם שנה של אושר, בריאות, הצלחה ואהבה.

שכל משאלותיכם וחלומותיכם יתגשמו ושחיוך ילווה אתכם לאורך כל הדרך. 3>

לוס.

 

עריכה: איימי לי, אני יותר מאשמח, רק עכשיו בדקתי את המייל אחרי ימים ארוכים. 3>

נכתב על ידי לוס . , 20/9/2009 19:29   בקטגוריות אוכל, אופוריה שיקרית, אני, הפרעות אכילה, התחלה חדשה, מחשבות, מטרה, משקל, סיפורים, סליחה, צום, ר', רגשות, רזה, רזון, שאלות, שינוי, שנה חדשה  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
43,974
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוס . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוס . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)