לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Extraordinary


One day I`ll be Perfect, I`ll be so Extraordinary

Avatarכינוי:  לוס .

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שיט.


זה יהיה פוסט שיגע בהכל מלבד בהפרעות אכילה. בהכל.

 

לא קל לי לדבר על עצמי ועל מה שעובר עליי בלי להתייחס לנושא הנ"ל,

החלטתי לעשות את זה מתוך אמונה וידיעה שיש בי הרבה יותר וקורים לי המון דברים בדיעבד במשך היומיום.

אני אפתח בזה שהגיוס שלי ממש קרוב (מטרות וכאלה לפוסט אחר!) ואני מתרגשת,

אני מוכנה לזה, בין אם מתוך שעמום ובין אם מתוך בשלות... בא לי לקבל סטירה ולצאת מהאיזור הבטוח שלי.

המחשבה שאני הולכת לחוות הרבה דברים חדשים קורצת לי ואולי מי יודע שם יגמרו בעיותיי הנפשיות... או יחמירו D:

התפקיד שלי במהותו לא קרבי, כל התפקידים שייעדו לי היו של מחשבה, והאמת היא שאני די מרוצה ממנו.

היציאות שלי הביתה יהיו סבבה לגמרי וזה תפקיד שאפשר להתקדם בו שזה משהו שהיה לי חשוב לאחרונה.

כמה מחברותיי הטובות כבר התגייסו, כמובן שהתרגשתי נורא וקשה לי להאמין שלא נחזור לעוד שנה בתיכון שכולנו אהבנו.

 

בנושא אחר, החיים שלי קיבלו תפנית גם בקטע של הזוגיות...  כמו שכבר הזכרתי אני ור' נפרדנו אחרי שנתיים ביחד.

הניתוק בא מהצד שלי, הרגשתי שמיציתי. רציתי לבד, רציתי חופש.

זה לא מה שקרה בדיוק כי יצא לי לפתח קשר עם מישהו חדש, לא רישמי ולא מחייב, אבל עדיין.

הוא שונה מר', לכל אחד המגרעות והיתרונות שלו. נקרא לו ב'.

מעצבן אותי שהוא לא יודע להחליט, או לבחור. אדיש משו. לא הכי יוזם, ודי מתוסבך.

מאהב מעולה מצד שני, רגיש, עדין. מפנק. ממממ מסקרן. כמו כל דבר חדש. וגם שכבתי איתו בסופו של דבר.

הוא התגייס לא ממזמן וזה מקשה על הכל, פעם ב21 יום הוא מגיע הביתה ליממה בקושי ומשך השבוע כמעט ולא ניתן לדבר.

בהתחלה כשהכל באמת היה איזי-גואינג זה לא היה לי משנה, אמרתי "מה שיהיה יהיה"...

אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי יושבת ימים ומחכה לשיחות ממנו, וכשהן מגיעות הן נמשכות בקושי 5 דק'.

וכשהוא מגיע הביתה זה לחלוק אותו עם כולם מן הסתם. ובכלל עוד מעט יהיה גם לי לו"ז צבאי משו.

ובכל זאת אני פנויה, ויש פיתויים. למרות שאני משחקת תפקיד של טרף. הרבה הצעות, הרבה שורות פתיחה.

בסופו של דבר נשארתי עם שתי ציפורים על העץ, כי אין לי אותו וגם אין לי אפשרות רגשית להיות עם אחרים.

לא מצב רצוי.

ויש עוד כ"כ הרבה דברים באמצע, כמו האקסית המטורפת שלו.הבנתי שהיא רודפת כל נוכחית שהייתה לו זה באמת אחד הקטעים...

כאילו שאני צריכה דרמות.

אף פעם לא אהבתי דרמות, זה לא באמת מעניין וכל עניין של תשומת לב נראה לי מיותר. אבל אם ככה בא לה, בכיף!

בלי קשר בסופ"ש האחרון משו קצת השתנה ואני לא יכולה להצביע, נראלי שאני די באוויר עכשיו

וגם לא דיברנו במשך של השבוע כבר שבוע שני וזה מוזר. (לא דיברנו שבוע שלם, הוא יצא הביתה, ומאז שוב שום דבר).

לא יודעת אם לחכות או לתת אפשרות לשאר ההזדמנויות... נראה כבר.

 

בא לי לשתף קצת על עצמי ככה בקטנה כדי להרגיש שיש לי עוד על מה לכתוב:

# יש לי YES בבית, וגם בחדר, אני נושמת לוויין. אני צופה אולי ב80% מהסדרות המיובאות שלהם..

האנטומיה של גריי, עקרות בית נואשות, דקסטר, העשב של השכן, איך פגשתי את אמא, קריסטין הישנה,

מרסי, ניפ/טאק, האישה הטובה, צווארון לבן, דם אמיתי, מגרש ביתי, 90210, גיבורים, מספרים,

מחשבות פליליות, פשע מן העבר, המפץ הגדול ועוד כמה שלא עלו לי עכשיו...

# אני בן אדם יותר של חתולים, אבל יש לי בבית גם חתול וגם כלבה.

# יש לי אובססיה מטורפת (עוד אחת) לנעליים, בגדים ואקססוריז. אולי בגלל הצורך להרגיש כל הזמן טוב עם עצמי.

לצערי ניסיתי כל דבר אבל אני לא מפסיקה לקנות, בין אם ב10 שקלים ובין אם בסכומים גבוהים יותר...

# יש לי חוברת ציור מקצועית וכל מיני כלים לציור, שזאת אחת האהבות שלי למרות שאני לא מציירת

לעיתים קרובות וגם לא מציירת מהראש.

# הפרי האהוב עליי זה אבטיח אבל אני אף פעם לא אתנגד לקוקוס, שזה גם הריח האהוב עליי.

# אני מוסיפה קינמון לנס קפה.

# יש לי כתב יד מזערי וזה גורם לאמא לפעמים ממש להתעצבן חח, אני גם שמאלית אגב.

# אין לי שום פירסינג/קעקוע בגוף, למרות שלאחרונה בחרתי קעקוע ועכשיו יש לי את כל הזמן שבעולם לחשוב

טוב טוב אם לעשות אותו או לא.

# אני זונה של קרמים, כל הזמן תמצאו אותי עם קרם גוף, קרם לידיים וקרם פנים!

# ניתן להגיד שאני גם מטופחת, למרות שכשאני אוכלת הרבה אני מזניחה את עצמי ליום-יומיים ונשארת ממש מג'וייפת.

# אני לא שותה וודקה כמו כל טיפוס בגילי, אני אוהבת בירה, ליקר בייליס' ויין לבן. אני נורא ספציפית בקטע הזה.

# גומי זאת אחת מחולשותיי הארורות, אין מצב בחיים שאני יעמוד בפיתוי.  

 

ופתאום נראלי שרשמתי הרבה דברים אז אני אשמור קצת לאחרי זה...

עוד בקטנה - אני רושמת את הפוסט כמעט שעה, כל דקה עדיין מחכה לשיחה, צמודה לפייסבוק ולבקבוק קולה זירו.

שיהיה לכולם המשך סופ"ש טוב (כי הוא כבר בפתח),

אוהבת, לוס.

 

נכתב על ידי לוס . , 18/8/2010 21:54   בקטגוריות ב', אני, יחסים, מחשבות, סיפורים, רגשות, צבא, צבא, צבא, צבא, תחביבים, עובדות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שמש נצחית בראש צלול.


כשאני מדמיינת חיים בלי הפרעות אכילה אני רואה פשוט חיים.           
אני רואה שמחה, אני רואה צחוק ואני רואה שפע אהבה.
בחיים בלי הפרעה אני קמה בבוקר וכשאני רוחצת פנים אני מחייכת סתם בלי סיבה.
אני מתלבשת וכל דבר נראה הולם ומחמיא, אני אוהבת את עצמי ככה.
הארוחות שלי במשך היום מסודרות וביניהן יש פינוקי-ביניים, כל ארוחה גורמת להרגשה טובה יותר מזאת שלפניה.
בחיים בלי הפרעה אני גם יוצאת לאכול עם ר' בחוץ, בכל מסעדה שיבחר ומעריכה את היציאה איתו בלי חישובים מיותרים.
אלה חיים שלא סובבים סביב אוכל ומשקל.
אני לא מחייכת כי ירדתי קילו או וויתרתי על ארוחה, אני מחייכת כי למעשה יש לי הכל.

 

אלה נשמעים לי החיים הכי יפים שיש, חיים בלי הפרעה ושבהם אני אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי.
למעשה בכלל שכחתי מה זה חיים כי כרגע אין לי כאלה.
אני סתם מודדת הכל לפי מספרים וכמויות, יום טוב זה יום בלי אוכל ויום רע זה כל יום עם בולמוס.
כבר איבדתי מעצמי.
פעם כשהייתי אוכלת פיצה אז הייתי אומרת 'וואלה זה הרבה, נשתה תה..' - הרגע אכלתי מיקס ירקות וגם אחריו שתיתי תה.
איזה הבדל בין ירקות לפיצה, כאילו ארררר. אני שונאת את עצמי על זה שאני כ"כ דפוקה.
מי היה מאמין שיש כאלה שמגדירים אותי כחכמה? אם הם רק היו יודעים כמה טיפשות...
אני מתעבת את מה שנהיה ממני ואת זה שכל החיים שלי מתבזבזים על כלום, על מחשבות יותר דפוקות ממני.
ואיך אחרי כל זה אני עדיין לא רוצה משהו אחר? למה?

 

אני לא מסוגלת יותר לחיות את החיים האלה שהם בכלל לא חיים.
למה אני רוצה את זה כ"כ אם זה נותן לי את ההרגשה הכי גרועה בעולם?
כשאני צמה אני בהיי כמו מסוממת על הרואין אבל כשאני שוברת את הצום בבולמוס אני מאמינה שזה כמו לא לקחת מנה שבוע.
עוד לא התחילה השנה וכבר אין לי ריכוז בלימודים למרות שאני ממש צריכה להשקיע בגלל שבשנים האחרונות כל הזמן ישבתי בבית וחשבתי על כמה שאני שמנה ועכשיו זה שוב חוזר אליי רק גרוע יותר.
והינה משהו שמצחיק ברמות עצובות -
כשהתחילו לי ההפרעות אכילה אני שקלתי 54. מאז עליתי ל59 ועכשיו אני קצת פחות מ51.
וכל זה ב3-4 שנים.
זה פשוט מגוחך כל העניין הזה. אני אשכרה התחלתי במשקל שקרוב למשקל שלי עכשיו.
שום התקדמות וגם אם חשבתי שרזיתי מ59 אז בכלל השמנתי למשקל הזה קודם. (מן הסתם, אבל זה נכתב באופן אחר)
אז מה בדיוק עשיתי כל הזמן הזה... 4 שנים בשביל לרדת במשקל!?
כ"כ הרבה זמן אני רודפת אחרי ה45 הזה ועדיין לא הגעתי אפילו ל49.9... בדיחה שכמותי.
אני מצליחה לראות אותי ב2012 שוקלת 50...זה יותר קרוב מ50.7 שאני עכשיו. (נשקלתי ואני גם במחזור)
אז כן, יש לי הרבה מסקנות והרבה ידע ואני כבר לא סתומה, אני אפילו לא מאמינה לעצמי.
אפילו אישיות אין לי. כששואלים אותי עליי אין לי מושג מה לענות ואני צריכה ממש לחפור עמוק בתוכי כדי לחשוב על משהו.
אני לא יודעת איך להגדיר אותי או מה באמת עושה לי טוב...
הכל מתחיל להתמוטט לי.
המצב הגופני שלי ממש נוראי למרות שהמשקל שלי ביחס לגובה תקין. יש לי כל מיני כאבים לא מוסברים.
העיכול שלי נפגע אבל עדיין עובד למרבה הפלא גם בלי תה. השיער שלי כמ ושל דחליל (כלומר, מקש),
העור שלי בכלל נהיה מוזר ובקיצור אני בכלל לא מבינה מה אנשים רואים בי שהם אומרים שאני יפה?
הם לא רואים כמה חולי יוצא ממני? אפילו בלי קשר למשקל, אני פשוט לא נראית בריאה.
אני גם באמת כזאת, בקושי הליכה אני מצליחה לעשות עם כמה שכואב לי.
בטוחה שכשאני אחלים (כי יום אחד יהיה לי את האומץ) אז אני יצליח אפילו לרוץ.
זה יכול להיות נפלא.

 

 

ועד שיהיה נפלא... *נמחק, אני לא סופרת יותר. 

 

אני יודעת שבלוגים כמו שלי הם טריגר לבנות בריאות שקוראות כאן.
נוכחתי לדעת שלא רק אני למדתי על הפרעות אכילה מהבלוגים כאן אלא גם בנות אחרות.
כי באמת לפני ישרא-בלוג אני סתם דילגתי על ארוחות במשך ימים וקרעתי את עצמי בספורט.
קראתי לזה דיאטה, ואז הכל התהפך. נהייתה לי הפרעה.
אני מקווה שהבלוג שלי יותר מרתיע ממושך למחלה כי זה באמת מקום נורא להיות בו,
הבלוג בשבילי הוא מקום של שקט שאני יכולה להתפרק בו ואין לי שום כוונה שבנות ילמדו ממנו או יחקו מעשים שלי ממנו.
שמרו על עצמכן.

 

 

שיהיה שבוע רגוע ומוצלח לכולם. (ושיפסיקו הרציחות, מה נהיה פה?)
לוס 3>

נכתב על ידי לוס . , 10/10/2009 15:16   בקטגוריות אוכל, אני, בנות, בריאות, גוף ונפש, הפרעות אכילה, יומן אכילה, לימודים, מחזור, מטרה, משקל, סיפורים, ספורט, קלוריות, ר', רגשות, שאלות, תה טיבטי  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להתעלם מחוסר הייציבות והבוגרות בפוסט.


כרגע על קו ר'-בית, לא אוכלת-טורפת. סך-הכל 51 קילו של גועל.
סחרחורת מפעם לפעם, הקיבה זועקת והזיעה מתגברת. אני חלשה, אבל חזקה כי סרבתי לאכול שוב.
אבל קשה לעבור גמילה, קשה לחזור למינימום אחרי שהתרגלתי למקסימום.
אז אני אומרת לעצמי שאני אקח קצת ואמשיך עם הגמילה אחרי זה.
אז קצת במונחים של מקסימום זה לא ממש קצת ואז בא לי להיגמל מהחיים.
למה אני כזאת כישלון גמור?
אני כ"כ מכורה לאוכל, אני לא מצליחה להתמודד איתו או להתנהל איתו ובטח שלא בלעדיו.
ואני מנסה בכל כוחי. אבל אני חלשה.
אני כבר לא מסודרת, הכל מבולגן וחסר התאמה. אין שום הקפדה.
הבוקר עובר ואז שוב מתחילים תסמיני גמילה, כאבים בעיקר. ולי יש שוב הדרך להפסיק אותם.
רק צעד אחד, משהו קטן מהמקרר, איזה פרי...או טוסט, או פנקייק, או שוקולד או בורקס או... איכס.
זה לא נגמר. מעגל של הרס.
'מכרתי את עצמי לשטן' אני ממלמלת לר' ומנסה לחשוב האם אי פעם אצליח לשלם מחיר כה גבוה.
ויש לי סיוטים על אוכל וחלומות על איזה אחד ששכחתי ממזמן, חלומות על עידן. מאיפה הוא בא פתאום?
אולי זה לא בגדר חלום וזה נכנס לקטגוריה של הסיוטים. האמת שלא אכפת לי.
לישון ליד ר' ולהיות בתוך סיוט על עידן זה לא מצב אידיאלי אבל אם לא אכפת לי אז לא ממש משנה על מה הסיוט הא?
ולמה לא אכפת לי לישון ליד אחד ולחלום על כאילו אחר? כי הראש שלי מתמקד רק בדבר אחד - בקילוגרמים!
מה זה רגשות לעומת להוריד עוד קילו? מה זה חלום מטופש ליד התגשמות כל מהותי?
בא לי לבכות.
למה אני לא יכולה להיות רגילה, שיהיה אכפת לי מדברים רגילים, לרצות דברים רגילים.
למה אני תמיד חייבת להיות יוצאת דופן.
בזמן שלמישהי רגילה יפריע שהג'ינס לא מתאים לנעליים לי יפריע כמה שהגי'נס לא מתאים לי לגוף - כמו כל דבר.
וזה מזכיר לי -
את יום כיפור העברתי בעיקר עם ר'. יצאתי בניגוד לרצוני. ולמה?
ביום כיפור אי אפשר להודיע מראש לכן באים בלי הודעה והאמת שאין לי בעיה עם זה אבל כשבאים בבגדים יפים ונראים כ"כ טוב,
כשאני עוד בפיג'מה וחושבת על מה שהולך להיות לי כשאני אתחיל להתארגן זה לא טוב.
אז אני מתבקשת להתארגן ככה במהירות ולצאת להסתובב קצת. שלושה אנשים מחכים לי כרגע ואני בתיסבוכים.
שום דבר לא נראה עליי טוב, שום דבר לא מתאים, אני בכלל לא מאורגנת ולעומתן אני נראית כ"כ רע.
הן כנראה מבינות שזה לא הולך להסתדר ואני נותרת עם ר', מתחילה לבכות.
למה למה למה, מה כ"כ קשה לקחת משהו מהארון וללבוש? יש לי כ"כ הרבה בגדים שכל אחת הייתה רוצה.
"אני לא מאמין שאת כזאת עיוורת, היא לא שמנה אבל בהחלט שוקלת הרבה יותר ממך" ר' ניסה לדבר אליי בהיגיון.
חוזר על מה שאני כבר יודעת.
אבל מה זה משנה אם היא יותר שמנה ממני כל עוד לה נוח עם עצמה וכשהיא יוצאת היא פשוט נראית מליון דולר.
זה כל פעם אותו הדבר. אף פעם לא קל איתי.

 

אמן שיום אחד אני פשוט יוכל למשוך משהו מהארון, הוא יעלה בלי בעיה ואני אדע שלא משנה מה - אני נראית טוב, אני רזה. סופר רזה.
יקומו החכמים ויגידו - אבל את כבר רזה.
אז?
אתם מכירים עשיר שלא היה רוצה להיות עשיר יותר?!?!?!?!? (נכתב בעצבים, גם לי מותר להתנהג בילדותיות לפעמים)
אני רוצה להיות רזה יותר! אבל בגלל שלדעתי אני בכלל לא עונה להגדרה של 'רזה' אז כן, אני רוצה להיות רזה.
- השורות האחרונות נכתבו עם התעלמות מוחלטת מהעובדה שלא משנה כמה רזה אני אהיה אני תמיד אראה לעצמי שמנה.

 

בינתיים יש ימים שאני נראית סופר מפחידה מרוב שלא אכלתי וגם אני מאוד עצבנית.
בגלל שאני אצל ר' אז הוא זה שסובל -אבל באמת סובל- ממצבי הרוח המשתנים שלי.
מתוכננות לנו כמה ארוחות ערב בחוץ, איזה דיכאון.
ניסיתי פעם לתת לר' לאכול לבד וזה התקבל בהרבה מבטים חשדניים מצד כל העובדים. זה לא מצב נעים ובהחלט לא ממליצה.
הפחד שלי הוא שברגע שאני אגע במשהו אז כרגיל אני אגע בהכל.
חסרת מעצורים שכמותי.
מה יהיה?
עוד מעט יש לי גם טיול שנתי. לבכות לבכות לבכות. טיול שנתי בחורף?!
לא מספיק שאני נראית ענקית אני גם אצטרך לשים עלי עוד שכבות ולהראות כמו איזה דמות מסאות'פארק!?
ולשים ג'ינס?! אין לי ג'ינסים - אפילו לא אחד שאני לובשת. ומפחיד אותי למדוד משהו שנראה עלי כ"כ נורא.
איזה בעיות וחיים קשים יש לי הא?  אני כזאת עלובה.


יבוא יום ואני אכתוב על משהו משמעותי. מבטיחה.
לוס.

 

 

היום (שני 5/10) נשקלתי - 51.2

יום שישי 9/10 אני מקווה לשקול 50.5 סליחה, לא מקווה. יום שישי אני אשקול ככה.

 

עריכה: מאוחר יותר אחרי שכתבתי את הפוסט הלכתי לסיבוב עם ר'. נחשו מה.

קניתי לא אחד, לא שניים, לא שלושה אלא ארבעה ג'ינסים! מאפס ג'ינסים בארון פתאום יש לי בשפע.

ואם להיות כנה ולהודות, קניתי אותם במידות קטנות ממה שחשבתי.

וזה עדיין לא טוב מספיק.

נכתב על ידי לוס . , 5/10/2009 13:38   בקטגוריות אוכל, אנוכיות, אני, בריאות, גוף ונפש, הפרעות אכילה, חברות, יום כיפור, כעס, מחשבות, מטרה, משקל, סיפורים, סחרחורת, עצבים, פחד, צום, ציטוטים, ר', רגשות, רזה, רזון, עידן, גמילה  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
43,974
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוס . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוס . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)