Extraordinary

זהו רישמית אני נחשבת פגומה. 

מה שלא עשו צומות, הרעבה, משלשלים, התבודדות הצליחו לעשות התקפי חרדה.

מלפני שלושה שבועות היה הראשון, חשבתי שהוא גם יהיה האחרון כי מה לי ולהתקפי חרדה? 

התקפי חרדה כל המהות שלהם היא חרדה קיומית ויש לה כל מיני צורות, בגלל זה אני גם מתקשה להאמין שאני חרדה מלהפסיק להתקיים, הרי זה מה שרציתי רוב חיי ובחלק מהזמן הרגשתי כאילו אני באמת לא מתקיימת.

בכל אופן שוב קיבלתי את כל תשומת הלב הלא רצויה, מספיק שאני מרגישה כמו נטע זר עכשיו מסתכלים עליי כעל מקרה נפשי אבוד, זכוכית שברירית.

לקח כמה ימים עד שאמא הפסיקה להתקשר מליון פעמים ביום רק כדי לגלות שאני חיה את חיי כרגיל.

ואז אתמול קרה. אתמול שוב חייתי את חיי כרגיל ואני לא בטוחה באיזה שלב גרמתי להתקף נוסף, אבל הוא קרה.

הפעם הבנתי מה אני צריכה לעשות.

ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל למרות שהמחשבות שלי נקרעו בניהן ״את לא באמת מצליחה לנשום/זה בסדר תמשיכי״ כי התחושה היא שבאמת אי אפשר לנשום, אין אוויר, הכל וואקום.

ואז ביקשתי מאמא את כדור מה חפיסה שקיבלתי מהרופא שבועיים לפני ״שרק תהיה אצלך בתיק למקרה ש״ כפי שהוא הגדיר ואני הייתי בטוחה שהד״ר לא מבין- לא יהיה עוד מקרה ש. 

ואני יכולה להאשים רק את עצמי שבחרתי לי בחיים השבורים האלה, חיים שהרס מתניע אותם וחוסר מזל אופף אותם. למדתי כבר ממזמן שמחשבה יוצרת מציאות אבל החשיבה שלי דפוקה. 

אולי אמא צודקת ואני חכמה מאוד, גאונה, וסופי ככזאת הוא בעצם להשתגע לא? קרה לטובים בעולם.

לפחות הדבר שנותן לי נחת זה שאני רזיתי מאוד ואני ממשיכה. למי יש זמן להתעסק באוכל בימים לחוצים שכאלה? 

בטח לא לי. 

אני עכשיו אמורה לישון אז אני חוטאת בכוס יין, זה רע להגיד אבל כשאני שותה אני מרגישה כאילו אני חוזרת לחיים, כאילו סוף סוף הדם זורם לכל הגפיים והתאים בגוף. אני נזהרת באלכוהול בגלל זה, יותר נכון אני בכלל לא אוהבת אלכוהול חוץ מיין אדום ובירה. בירה לא מסכנת אותי כשאני שותה אותה רני מתייחסת אליה כאל ארוחה. יין זה כבר סיפור אחר. יין פותר לי את כל הבעיות ובגלל זה הוא הכי מסוכן אני כבר יודעת. הייתה תקופה שזה היה מוגזם, הייתי מגיעה מהעבודה והדבר הראשון שהיה נכנס לי לפה היה יין וגם האחרון כי הייתי נרדמת. זה מה שבעצם רציתי, לישון, ובהבנה שלי היין עזר לי פשוט לישון. וגם עכשיו אני מרגישה אותו עוזר לי. 

הלוואי שהייתי יכולה להתחיל את החיים שלי מהתחלה, ואם לא מהתחלה אז לחזור 10 שנים אחורה לרגע שבאמת שינה אצלי הכל. ״למה כל הבנים רוצים את לוס יש לה רגליים שמנות״ כמה בכיתי ואיך לא השכלתי להבין שזאת קנאה בצורה הכי טהורה שלה? פשוט שילמתי בחיי נפשית ופיזית על משפט שנאמר בקנאה בחצר בית ספר אפילו לא בפומבי. סתם נאמר, נזרק לחלל האוויר. ואז היה גם הוא, שפשוט הפיל אותי לקרשים, ניפץ אותי למליון חתיכות קטנות עזר לי לטאטא קצת ובכלל תמיד ישאר שם, במקום לא מושג. והכרתי גם מישהו חדש, שהוא לא דומה לו בכלל, התגלמות השלמות. יש בו מהכל, האופי היופי החכמה התבונה הבוגרות האחריות.... ובעצם הבעיה עכשיו היא אחרת, מה מישהו כזה יכול למצוא במישהי כמוני? 

לוס. 

לאחרונה אני מוצאת את עצמי חיה את החיים של מלפני שנתיים-שלוש, חוזרת לבור הזה.

מעבר לכל עניין ההפרעה אני בעיקר חיה שוב פעם עם ההרגשה הכללית שאני מיותרת, שאין לי מקום.

אני לא בטוחה מתי התחלתי להרגיש ככה שוב.

רוב הזמן אני סגורה בחדר ולומדת, אני אפילו כבר נהנית מזה כי מה עוד כבר יש לי שיותר טוב לעשות. 

אבל התחושה הזאת היא נוראית, אני מרגישה כ"כ שקופה לכולם, אולי חוץ מלד'. 

הוא חושב שהכל בסדר ואני בסדר ואני נורמלית ואני גם אולי שמחה, אבל אני ממש רחוקה מזה, שנות אור רחוקה מזה.

איך מראים לחבר שלך כמה את שבורה לרסיסים מבפנים? כמה את לא בסדר עם עצמך?

הוא יודע חצי דבר על ההפרעה שלי, רוב הזמן אני שומרת על פרופיל נמוך אז הוא לא מבין כמה זה ממלא אותי ומגדיר אותי.

כמה זה בעצם ממלא את כל הריק שבתוכי. 

אני חושבת על כל הפעמים שניסיתי להרים את עצמי ושוב הגעתי לאיפה שאני עומדת עכשיו ולא מבינה למה זה כבר משנה,

למה לי לנסות לאסוף את השברים כל פעם מחדש אם נועדתי להתרסק. 

נדמה שכולן עברו את השלב הזה, עברו את המשבר ורק אני נשארתי מאחורה להתמודד עם הכל.

רק אני נשארתי עם צריבה על העור שמגדירה אותי וכל תא בגופי.

נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר אצלי, אבל אני גם לא רוצה שזה יהפוך לעניין של כולם.

אני לא מצליחה להחליט מה עדיף. 

כמה טיפשה הייתי לחשוב שכשאני אשלוט על האוכל אני אקבל שליטה על החיים שלי, 

שאם הכל יתפרק לפחות אני אהיה רזה,

או שכשאני אהיה רזה אז כל השאר כבר יסתדר מעצמו כי ככה זה עם רזות, העולם שלהן ורוד יותר.

פשוט ילדה טיפה וחלשה שבגלל משפט אחד זרקה את החיים שלה. 

למה לא התרחקתי כשכולם הזהירו אותי כאן, או למה לקח לכל מי שמכיר אותי כ"כ הרבה זמן לדעת שיש בעיה?

האמת, שזה גם מעולם לא טופל. כולם העדיפו לשתוק ולהעלים עין במחשבה שזה יעלם מעצמו. 

שזה דבר חולף.

והיום אני כבר בת 20 ואני נשברת מכל דבר, מתמוטטת כליל ומסתובבת עם ההרגשה הכי נוראית שבעולם,

ויש לי הרבה אשמים בראש. 

אני מאשימה את הבחורה שאמרה את המשפט שהוריד אותי למטה,

אני מאשימה את אמא שלי שהעדיפה להתעלם למרות שזה הוטח לה בפנים,

אני מאשימה את אבא שבכלל לא היה שם,

אני מאשימה את אחי שלא חסך ממני עקיצות

ואני מאשימה את אחותי על שהיא שתקה.

אני גם מאשימה את עצמי כי הייתי חלשה מידי בשביל להגיע למטרות שלי,

אולי אם הייתי מגיעה אליהן הוא מתייחסים אליי יותר. 

אבל אני בדיחה...

בדיוק כשחשבתי שכבר לא יהיו לי שבתות כאלה של בכי על המקלדת...

אני מניחה שאני פשוט אטביע את עצמי בלימודים וזה יהיה יותר טוב לכולם.

לוס. 

בא לי לכתוב כאן הכל, לשפוך את ליבי בלי להסתיר דבר.
מבחינתי כאן זה המקום לכל המחשבות הכי הזויות שעוברות בראשי ולכל הרגשות שהופכים לקצת יותר הגיוניים.
ובכל זאת, קיים החשש הזה... אותו חשש שיש לפושע שבמנוסה מיד החוק - הוא רואה אותה בכל מקום.
החשש שאני כבר חשופה מידי, לא מודעת לזה אפילו.
לכן כל מילה נשקלת כאן, כל סיפור, כל 'חוויה'.
והייתי רוצה, אני כ"כ רוצה לדבר ולהוריד מעליי את המועקה שבשתיקה.
ההפרעה מוחקת הרבה דברים מחיי אבל יש יותר דברים שמחקתי אני בעצמי.
עם הבדידות באה גם הבגרות, הכל נראה שטותי פתאום. יש דברים שלא עושים רק כי צריך.
הכל מסביבי נראה שיקרי ומזוייף. כלום לא אמיתי. אנשים לא אמיתיים. גם אני לא כזאת.
אני לא יכולה לפרט את גודל ההתאכזבות שלי מהסביבה הכוללת... גם אם הייתי יכולה זה בחיים לא היה מספיק.
נדמה שכמו שערותיי, הכל נושר ממני. (גם כמה קילוגרמים שלרגע לא משמעותיים)
ולא שהייתי צריכה את השנתיים האחרונות כדי להבין שמשקל נמוך לא יעשה אותי מאושרת,
אבל פשוט עכשיו אני באמת לא מבינה מה חשבתי לעצמי.
הרי אני אומללה יותר מתמיד.

יש לי סיפורים על אנשים שנכנסים ויוצאים מחיי, על חברות עם הטבות, על חברות שמופיעות רק כשהן צריכות טובות...
כמו כן גם על המשפחה שמתפקדת לעיתים בלבד ועכשיו נוסף לו גם אהובי היקר וזה בדיוק מה שהפך את הכל לקשה מנשוא.
נתתי את עצמי לר' בהרבה מובנים ובעיניים עצומות אני יודעת שהוא עשה מעל ומעבר בשבילי מרוב אהבה, אבל עשה יותר מידי.
אני תוהה איפה הגבול.
מעייף אותי לחיות פתאום, הכל הפך לנטל. כבר אין לי ממש תקווה שזאת תקופה שתעבור.
לפעמים פשוט נמאס לקום אחרי כל פעם שאתה נופל אבל אתה הופך חזק יותר עם כל נפילה כזאת.
הרמתי את עצמי לא מעט אבל כשאחרים גרמו לי לנפילה זה כבר קשה לי אפילו לנסות.
אני לא יודעת מה בדיוק איתי עכשיו, הכל מסתובב... אולי מרעב אולי מהשינויים הרבים שקורים.
אי אפשר לבטוח באף אחד, אני גם לא ממש בוטחת בבלוג הזה כרגע אבל הוא באמת כל מה שיש לי.
כל העולם הזה פועל על אינטרסים ומעטים האנשים שמגיע להם אמון של מישהו אחר. חבל.
להיות אנוכית ולוותר על חיי זה לא משהו שאעשה, למרות הפיתוי...למרות המחשבות, למרות שלפעמים זה נראה כדאי, אני יודעת שזה לא.
אולי אלא סתם הזיות שנובעות ממחסור ב... הכל. אם לקצר. אפילו באהבה.

אני יושבת עם עצמי וחושבת לספר ולדבר ואני מגלה שאין לי למי.
הפלאפון מלא מספרים שמעולם לא נראו סתמיים יותר, שום מספר שאליו אני יכולה להתקשר. אף אחד שאיתו אני יכולה לדבר.
הגלגל הסתובב לו במהירות... אחרי שהיו מתחננים אליי במשך חודשים לפתוח את הפה פתאום אין מי שרוצה לשמוע.
וזה בסדר. זה צודק. זה לא ממש מכאיב אבל זה גורם לי לתהיות.
בטוחה שהבעיה היא בי ולא בכל העולם, הרי כולן עדיין ביחד - מאוחדות. האומנם?
אולי הן באמת מאוחדות ובאמת ביחד, וזאת אני שהוצאה מהמשוואה כי בכלל לא רצתה להילקח בחשבון.
אבל למה שאני בכלל ארצה להיות חלק מבריכת הארס והצביעות שאופפת את כולן?
הגיע הקיץ והן טובעות להן, אני משלימה עם זה שעדיף להיות קצת על החוף... יש לי פה בורות משלי.
בהתחלה זה קצת הפריע לי, במיוחד שהשיחות וההזמנות היו חלק מהמעמד המתבקש, יותר נכון שריד ממנו.
מה שמפריע לי עד היום זה שהיו שידעו ואף פעם לא דיברו, חוץ מאחת שאני בטיפשותי דחיתי.
צדיקה אחת בסדום שלעד אני אקרא לה חברה, גם אם לא אדבר איתה שוב בחיים.
כי היא העדיפה לשאול במקום לעמוד בצד, גם אם לא עזרה במיוחד היה לה מספיק אכפת. תודה לך אם את כאן.
אני עוברת כל יום על מה שכתבת וגאה על זה שהייתה לי מישהי כמוך בחיים. לא יודעת אם את עדיין מנסה או לא, אבל בטוחה שעדיין אכפת לך.
אולי אם הייתי מדברת מוקדם יותר דברים היו שונים עכשיו. אולי.

אני מאמינה שאני עדיין כותבת כאן כי אני מרגישה רצויה, מרגישה חלק ממשהו ולא נתפסת כ"כ כ'מטורפת'.
כאן הסטיות שלי נתפסות ומובנות, לרוב גם מזוהות. הסטייה שלי היא לא בשר אדם אלא רזון אז אני מניחה שזה לא כ"כ נורא כמו שזה נשמע.
פה יש לי קצת מתחושת השייכות שכבר לא קיימת בשומקום.
קשה להגיד שזה האופן שבו אני רוצה להיות שייכת, מובנת ומזוהה. אבל זאת אני כרגע ולהפוך את זה אין לי כוח או חשק.
הפוסט הזה נכתב בצורה דיי מבולגנת, אין קשר ממש בין שורה לשורה שאחריה והפסקאות הן בכלל מלחמה אחת גדולה,
אבל ככה אני מרגישה עכשיו.
אני מדברת בלי היגיון, בצורה לא ברורה, עייפה וחסרת כל סדר מסויים.
החדר שלי למשל הוא הכי בטוח לזוחלים ולחיידקים כרגע - ממש לא לבני אדם. אני מודה.
כשהייתי קטנה והחדר היה מבולגן אמא הייתה אומרת ש'לא מתאים לבת חדר כזה'... היום היא כבר לא מתערבת כי היא יודעת שהוא משקף את מצב-רוחי.
כשאני מתחילה לסדר אותו יש בי אובססיה שהכל יהיה בו מושלם, ואז אני מתמלאה בכוחות חדשים וכשהוא נקי גם אני 'נקייה'.
אבל כשהוא ככה, וכשלא רואים בו רצפה... מצבי לא טוב בכלל. (כאילו יותר גרוע ממה שהוא בד"כ)
שמתי לב שבפוסטים שלי אין בכלל אופטימיות, אין בכלל שבב של תקווה או אמונה לעתיד בהיר יותר.
מבחינתי מחר לא יכול להשתפר ובעוד יומיים יהיה יותר גרוע. חבל לי. מעניין מתי איבדתי גם את זה.
אמא של ר' אמרה לי לא ממזמן 'איזה בעיות כבר יש בגיל שלכם... רק ללכת לים ולצאת, החיים לא יכולים להיות פשוטים יותר'.
בתור אחת שיודעת שמשהו בחברה של הבן שלה לא תקין - ומכריחה אותה לאכול באופן שלא סותר זאת, הייתי מצפה למשפט יותר אמיתי.
אבל זאת רק אני...

כתבתי הרבה ולא כתבתי כלום. רציתי להגיד הכל ועדיין אין לי אומץ, גם לא פה.
הזדמנות מצויינת להודות למי שכאן ועדיין מתעניין. באמת שאכפת לי.
שמרו על עצמכן ומשהו שאני יכולה להגיד בביטחון - אם לא תסמכו על עצמכן לא תוכלו לסמוך על אף אחד.
שיהיה המשך שבוע רגוע, בתקווה שגם אופטימי יותר.