כל מה שאני רוצה זה לכתוב כאן על הכל.
על כל מה שעובר עליי בזמן האחרון, כל מה שעברתי בשנים האחרונות, כל מה שעוד יש לי לעבור.
על הפרעת האכילה שמלווה אותי כל הדרך.
אני לא מבינה איך כבר שנים שאני רודפת אחרי משהו וכל פעם כשאני כמעט נוגעת זה בורח לי מהידיים.
הלוואי שיכולתי להיות רזה, אבל רזה באמת, ולהמשיך בחיי.
יש לי מן מציאות מדומה שכשאת רזה כל העולם מחייך אלייך. אנשים מחייכים אליך, השמש מחייכת אליך, הבגדים מחייכים אליך והכל זורם עם עצמו.
כאילו שום דבר לא יכול להשתבש כי את רזה.
אני יודעת זה נשמע כל כך לא הגיוני אבל אני כבר התלחתי לשכנע את עצמי שזה ככה.
מילים לא יתארו כמה שאני סוגדת לרזון ואיך מבחינתי זה הדבר הכי יפה בעולם.
אני כבר לא בת 14 שסופרת קלוריות ורוצה אנורקסיה, אני בת 22 שמכירה רק את זה.
לרעוב, לספור, לצום, לשלשל...דברים שנראים לי הגיוניים, נראים לי לגיטמיים כי אני עדיין כזאת פרה ואולי תמיד אהיה.
סוג של המטרה מקדשת את האמצעים. כי זה נכון בעצם.
אני רוצה להיות רזה וכל מה שאני אעשה בשביל להיות רזה אמור להיות בסדר.
אבל עכשיו אני שבורה מתמיד ורק האוכל שם כדי לנחם.
הלב שלי נשאר במרחק 12 שעות טיסה מכאן, אצל מישהו שאני לא אראה שוב לעולם וגם אף פעם לא באמת היה שלי.
אני בחיים לא אשכח את היום שראיתי אותו בפעם הראשונה, כל החוויה שלי בחו"ל השתנתה בבת-אחת.
זה היה באמת סתם עוד יום, וזה היה סתם מבט אבל הוא עורר בי הכל.
ג' הוא כולו משב רוח מרענן, ראיתי אותו ודמיינתי חופש. נתתי לעצמי לאבד בתוך העיניים הכחולות שלו ונדמה היה שיכולתי להמשיך ככה שנים, רק להסתכל עליו ולשאוב את כל מה שהוא.
הצורה שבה הוא היה מעביר את היד בשיער, החיוך השובב שלו שפשוט לא משאיר מקום לכעס, הדיבור שהיה כמו המנגינה הכי נעימה שיש. אפילו הצורה שבה הוא היה הולך שבתה אותי, הייתי מוקסמת מכל דבר שקשור אליו.
וככה היה כל פעם שראיתי אותו, התלוו גם חולשה מעצבנת בברכיים וגמגום ילדותי. הדבר הכי יפה שראיתי מימי.
הפעם היחידה שהרגשתי ככה הייתה בגיל 13 שראיתי את האהבה הראשונה שלי. אז זה המשיך 4 שנים אגב.
העניין הוא שבשני הקשרים הרציניים שהיו לי עדיין הכל סבב סביב ההפרעת אכילה.
ופתאום כשראיתי את ג' זה גרם לי לשכוח מהכל. מהעבודה, מהלימודים, מהמשקל, מהאוכל, תאריכים, שעה...הכל!
כבר כתבתי עליו כאן מלפני חצי שנה כשחזרתי לארץ. כבר הבנתי שלא היה כלום וגם לא יהיה.
אבל אני בכל זאת מוצאת את עצמי פוסלת את כולם.
כל הבחורים האלה שמנסים בלי הפסקה אמורים להעלות לי את הביטחון אבל קורה בדיוק ההפך כי הם לא הוא.
אבל גם ממנו לא נשאר כלום.
לא העיניים הכחולות שמחייכות בתור לקפה, או הקעקועים שסיקרנו אותי וכל אחד מהם היה סיפור בפני עצמו, הראסטות הבלונדיות והשיער המבולגן.
אפילו עקיצות יתושים נראו עליו הדבר הכי יפה בעולם.
אני לא מצליחה לראות את עצמי רוצה מישהו אחר. אני מדמיינת אותו בכל מקום וחושבת מה יקרה אם אי פעם אני אראה אותו שוב. אם הוא ישנה את דעתו? אם הוא כבר לא יהיה פגוע ויוכל לתת לי הזדמנות? אלה סתם מחשבות על דברים שלא יקרו לעולם.
אני מניחה שרשמית אפשר להכריז על הדחייה הראשונה שלי כאסון.
עליתי במשקל, נהייתי חסרת ביטחון עם בנים והתחלתי לרדת על עצמי ממש.
אם מקודם שמנה הייתה הטענה הכמעט יחידה שלי כלפי עצמי, אחרי הדחייה של ג' הרגשתי כישלון בכל הבחינות.
ועכשיו זה כל מה שנשאר לי.
הרגשה של כישלון גמור, משקל של פרה וחוסר ביטחון.
כל כך הרבה זמן רציתי לכתוב פה פוסט שירכז את כל מה שאני מרגישה. אני חושבת שלכתוב פה תמיד עזר להשליט קצת סדר בכל הבלאגן.
הבלוג הזה כל כך נקי. תמיד נראה שליו. מקום בטוח בשבילי להיות אני. גם אם פגומה.
פעם הייתי כותבת פה ובוכה דמעות על המקלדת. אם הייתי יכולה הייתי מחבקת את הבלוג הזה מרוב שהיה מנחם.
זה לא סתם מקום לספור בו קלוריות ולכתוב אני רוצה להיות רזה.
הבלוג הזה איתי כבר כמעט 8 שנים. כל החיים שלי פה וכמעט כל חוויה משמעותית תועדה כאן.
עכשיו כבר החלטתי להפוך אותו לפרטי. המחשבה שאולי מישהו שאני מכירה יתקל בו מזעזעת אותי.
וככה אני גם מרגישה שאני יכולה לנסות להיפתח שוב לאט לאט.
כי אף אחד לא יקרא עכשיו את מה שאני כותבת, זה ביני לבין עצמי לבין מרחב הרשת.
זה יותר שלי מאי פעם.
כשאני כותבת פה אני מתמלאת באנרגיות חדשות ובתקווה שמחר אני קמה ליום טוב יותר. ליום עם מטרה.
מחר אני קמה ליום מלא בשליטה באוכל.
מחר יקרב אותי למשקל שאני רוצה. נתחיל ב48. יש לי לשם דרך ארוכה.
אני לא יכולה לקבל את הבחור שאני אוהבת אבל אני כן יכולה להגיע למשקל היעד הראשון שלי.
זה לא במרחק 12 שעות טיסה וויזה חדשה לארה"ב.
זה כאן, וכל יום אני יכולה להתקרב לזה יותר.
אני מרגישה כאילו כל תא בגוף שלי צועק כבר די, נמאס להתנדנד במשקל כל פעם. הפעם זה צריך להיעשות כמו שצריך.
הפעם אני צריכה להמשיך ישר בלי לפזול לצדדים, הגוף שלי כבר משתוקק לרזון הזה.
בשבילי גוף רזה זה הדבר הכי יפה שקיים. זה מסמל כל כך הרבה. שליטה עצמית, חנניות, יופי, קלילות, חופש.
שומן זה כמו מאסר אחד מתמשך. אני רק רוצה את החופש שלי, לא להרגיש יותר כלואה בתוף גוף שאין לי שום קשר אליו באמת.
הגוף שלי שמן בטעות, אני כל כך רזה בנשמה. אני מרגישה רזה בכל ההתנהלות שלי. המציאות של גוף שמן זה לא משהו שאני אסכים עליו, בחיים לא.
אני יודעת שבזמנים כאלה קשים שעוברים על משפחות במדינה שלנו להתעסק במשקל שלי זה מפגר.
זה גם מרגיש לי רע, ונכון שזה מתגמד ליד דברים כמו הרג חיילים ואבדות של משפחות אבל צרות של אחד לא נמדדות לפי צרות של אחר.
בכל אופן, עברו שעתיים (!!) בלי ששמתי לב מאז שהתחלתי לכתוב.
לקח לי זמן לכתוב את השורות עד שחזר לי הביטחון לכתוב את כל מה שעולה לי לראש בפינה הקטנה שלי.
כמה כיף כל הפרטיות הזאת.
בתקווה לימים שקטים יותר לכולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .