לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Extraordinary


One day I`ll be Perfect, I`ll be so Extraordinary

Avatarכינוי:  לוס .

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פוסט ברגע.


היום נשקלתי בצהריים והייתי 51.4, זאת עלייה מ50.3 שהייתי מלפני שבוע וחצי.

נשקלתי אחרי אוכל וכאלה ועם ג'ינס קצר, כולי תקווה שזה משנה חחח..

נראלי שהפסיכומטרי גורם לי לאכול יותר. לא בגלל לחץ כי אני לא מאלה, סתם בגלל העומס בראש.

היום אכלתי פסטה ובמשך כל היום ניגשתי לסיר ולקחתי קצת וקצת וקצת וקצת,

הרגשתי שממש עפתי על עצמי עם זה ורצתי לחדר למצוא את התה הטיבטי שהיה לי בתיק הצבאי, אבל הוא היה נראלי מקולקל אז העדפתי להישאר עם התחושה השמנה.

הרבה זמן שלא הרגשתי צורך לגעת בזה בכלל, בערך שנה וקצת. מה הולך איתי?

מה שכן אני אקנה חבילה חדשה רק ליתר ביטחון, בשביל ימים כאלה שמתפספסים בצורה נוראית.

יותר מידי פחמימות!!!!

אני חושבת שזאת פשוט אמא שלי שמנסה להרוס לי את כל הקטע, ממש מפריע לה שימים שלמים אני אוכלת רק פירות.

מה אכפת לה, זה עושה לי הרבה יותר טוב לגוף ולנפש. אין על התחושה של לאכול פרי. 

באמת שזה הדבר היחידי שאני נהנית לאכול. כל פרי. מה שלא יהיה. 

בחזרה לעיקר, אמא שלי בכוונה לא הולכת לסופר ואם היא הולכת אז היא אפילו לא מודיעה לי כדי שאני לא אספיק לבקש כלום.

"זה לא אוכל", שונאת את המשפט הזה. מעבר לכך שאני דוגלת בזה שאם יש בזה קלוריות זה אוכל לכל דבר,

אבל אם את רואה שזה מה שאני אוכלת אז מה בכל זאת לא תקני? מעצבן!

 

נראה כמו פוסט מגיל 14. נו טוב...

שיהיה המשך שבוע רגוע, דל ומלא הצלחות!!

לוס. חיבוק

 

 

נכתב על ידי לוס . , 16/10/2012 23:17   בקטגוריות אוכל, אמא, אני, בריאות, השמנה, יחסים, לימודים, משקל, פסיכומטרי, תה טיבטי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




*צרחה*

שונאת. להיות. פה.

עצבנית. עצבנית. עצבנית. עצובה. שמנה. עצבנית. עצובה. בוכה. עצבנית.

ולשם שינוי, לא בגלל איך שאני נראית.

 

כמה טימטום בבית אחד? פשוט למות.

נכתב על ידי לוס . , 22/9/2009 21:40   בקטגוריות אמא, כעס, עצבים, רגשות, עצב  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עיניים עצומות לרווחה


"לאחר שטעמו את פריו המתוק מדבר של הלוטוס, הם לא שאפו
אלא להישאר במקום הימצאם, לחיות לצד עמי אותה ארץ וליזון מהלוטוס.
הם כבר לא זכרו את בתיהם שלהם, ואף לא נכספו לשוב ולחזור לאדמתם[...]"

                                                                                     קנדי/לוק דיוויס [הומרוס, 'אודיסאה']


כואב לי מידי בשביל לכתוב פוסט בזמן האחרון.
אני מרגישה כאילו הפוסטים מלכלכים לי את הבלוג כפי שהאוכל מלכלך את גופי.
המילים הופכות ריקות בדיוק כמוני וקשה לי למצוא משמעות.
החיים בצל הפרעות האכילה גורמים לי לכוויות קשות ומן הסתם הן ישארו איתי לנצח,
תמיד תהיה תזכורת למה שאני באמת.
אני לא יודעת מה זה לאכול רגיל, כמו בנות רגילות אחרות, כמו החברות או כמו כל הסובבים אותי.
שכחתי.
זאת התקופה שחותמת 4 שנים של הפרעות אכילה ולצערי אני יודעת שהשנים עוד ימשיכו וכוח להתנגד כבר אין לי.
אני נכנעתי, אני אשאר השמנה שמנסה לרדת במשקל כל חייה.
אני ישאר אותה השמנה בכל משקל שלא אהיה, תמיד אותה שמנה.
אני אהיה (אשאר) זאת שלא יודעת להסתפק בטעימה ותאכל את כל הצלחת בשושו,
או זאת שלא תאכל מאפה כי היא יודעת שזה יגמר באריזה, זו שבימים של רעב תהיה בקריז כמו מסוממת,
מחפשת את המנה הבאה.
כזאת אני, מכורה לאוכל וסולדת ממנו בו זמנית, מנסה בלעדיו אבל חוטפת אותו 'כשהוא לבד'.
והכאב הוא מעבר לנפשי, הוא פיזי והוא מורגש בכל תא בגופי... החל מהבוהן ועד לקרקפת.
הוא מפריע לי לישון, לנהוג, להתעמל, לחשוב והרבה פעמים גם לאכול. מרוב רעב כואב לי כבר לאכול.
אבל עם הפיזי אני עוד מסתדרת, משוכנעת שאם כואב לי אז סימן שמשהו נשרף שם בברך או מסביב לקיבה.
הפיזי ביום מן הימים עוד יחלים לעומת הכאב הנפשי שלא הולך לשום מקום.
זאת תקופה שחורה, הכל מכוון נגדי פתאום וזה יותר מידי בשבילי כבר.
הרבה נובע מחוסר תשומת-לב, אני כנה עם עצמי.
אבא כרגיל קונה אותי כאילו הייתי זונה, אמא מעדיפה בכלל להתעלם מקיומי ואני כ"כ משוכנעת באמת ובתמים שאם אני ארזה עוד קצת זה ישתנה!
אני כ"כ בטוחה בזה שזה עצוב כי בראש אני יודעת שזה בחיים לא ישתנה, גם לא, אפילו לא אם אני אמות חלילה.
אבל זאת ההשקפה התמימה שלי על העולם והדרך שבו אני רואה אותו מתנהל.
אם אני ירזה עוד קילו אני אצליח במבחן או יהיה לי יום טוב או כל דבר אחר שבכלל לא קשור.
והנורא מכל שאני לא מצליחה לרצות באמת לחיות אחרת.
אני בכלל לא מדמיינת אותי חיה בלי חישובים או יושבת לאכול מנה שלמה בלי חרטות או בלי להתנפל עליה.
אני לא רואה את עצמי מתנהלת עם אוכל כמו שאני אמורה להתנהל איתו, אני צופה רק עוד מריבות עימו ועם עצמי בעתיד.
יותר מידי סיוטים תוקפים אותי בכל מקום.
מלפני כמה ימים התעוררתי כולי רטובה מזיעה אצל ר', מבוהלת, ראיתי את עצמי בחלום אוכלת כ"כ הרבה.
לא הצלחתי להירדם במשך שעה שלמה מרוב פחד והלם, זה פשוט התקבל אצלי כסיוט שלא מהעולם הזה!
ולמרות שכבר חלמתי על עצמי בולסת וקמתי ככה באמצע הלילה לנער את עצמי - זה אף פעם לא היה ככה... היסטרי.
ממש נבהלתי והרגשתי לא בסדר.
בבוקר כשנזכרתי במקרה כבר הבהילה אותי התגובה שלי לאותו החלום. ליווה אותי טעם רע.

קשה להיות חולה, להיות מודעת למחלה, להשלים איתה ולא לרצות להירפא.
קשה לחיות עם חולי מסויים ולרצות להיות חלק ממנו.
שובר לרדוף אחרי משהו במשך זמן רב ולא להצליח להשיגו, להיות צעד אחורה.
מתסכל.

 

4 שנים ולא השתנה אצלי הרבה...
הבנתי כמה דברים כמו מתי לשתות תה טיבטי או כמה לקסעדין לקחת, שלהקיא זה לא דבר פשוט ונעים,
אפשר לשרוד בלי אוכל הרבה זמן העיקר מים, לאכול פיתה אחת במקום שתי פיתות ביום לא באמת נחשב דיאטה,
אני כבר לא יכולה להגיד 'לי זה לא יקרה' ובעיקר הבנתי ששום דבר לא יחזור לקדמותו.
בחיים אני לא אהיה אותה ילדה תמימה מלפני 4 שנים, זאת שאמרה לעצמה 'רק פיספסתי צהריים' כשהיא דילגה על ארוחה.
אני לא אצליח לחזור לעצמי, למה שהייתי, שאני בכלל לא זוכרת מה הייתי אז ואיך זה להיות כזאת.

 

לוס.

נכתב על ידי לוס . , 11/8/2009 23:36   בקטגוריות אוכל, אמא, אני, בריאות, גוף ונפש, הפרעות אכילה, לבדי, מחשבות, פחד, ציטוטים, רגשות  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
43,974
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוס . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוס . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)