השבוע קפצתי לחברה באחד הימים בערב כדי לקחת ממנה זוג נעליים , אמא שלה פתחה לי את הדלת .
היא באמת אמא נחמדה , מתעניינת במה שעובר על החברות של בתה ועל בתה כמובן .
היא נותנת לה הכל , בגדים ... כסף ... אהבה , אוזן קשבת ומה לא . לפעמים אני אפילו הייתי מוכנה להתחלף איתה , אבל אז אני מבינה כמה שלא .
"מה נשמע מתוקה ? לא ראיתי אותך פה שנים . איך רזית !" חיבקה אותי ולא הורידה את מבטה ממני .
"ושמעתי שיש לך חבר , יפה , העיקר שאת מאושרת וגם נראית טוב !" המשיכה עם חיוך ולא נתנה לי להשחיל מילה .
"כ.. כן . אבל זה רק נראה עכשיו בגלל הנעליים והבגדים , לא רזיתי כ"כ נראלי" - כי ברור שכמה קילו זה לא מספיק .
וכל הסחבות שהיו עליי זה בכלל ... "לא לא , את ממש נעלמת , גם בפנים אפשר לראות , ממש רזית , את נראית טוב ."
היא המשיכה , שיחת חולין קטנה שבסופה עליתי לחדרה של חברה שלי .
אמא שלה באמת אישה נחמדה , אבל היא מהאימהות ש'דוחפות' את הבנות שלהן כל הזמן ליותר .
כמו שאמרתי , לפעמים הייתי רוצה להתחלף עם חברתי אבל אז אני נזכרת שעדיף לסבול את אמא שלי בשקט .
אמא שלה דואגת להגיד לה כמה שהיא צריכה להרזות (לדעתי ממש לא !) , כל הזמן .
פעם היא אפילו אמרה לי "ראית איזה חבר חתיך יש לה , והיא ככה אוכלת ומשמינה ?" , הייתי בשוק ! .
בכל שנות מחלתי וההיכרות עם אמא שלי לא שמעתי ממנה כזה משפט .
והיא תמיד מדברנת אותה לעשות דיאטות , ללכת להליכות , לרציות , חדר כושר , חוגים ... משהו הזוי .
פעם היא שמה מנה שניה בצלחת (בערכים של אדם רגיל - מעט ) והיא אשכרה אמרה לה 'תפסיקי כבר לאכול' .
אני גם לא אשכח שאכלתי איתם ארוחה והיא נעצה באחת מהבנות עיניים - וזו הניחה את הכף ולא הוסיפה גרגר אורז נוסף ! פשוט כאב לי .
האמא כולה בתסביכים עצמיים על המשקל שלה והיא מעבירה את זה גם לילדות שלה .
לפעמים בא לי פשוט להגיד לחברה שלי שלא תקשיב לכל ההערות של אמא שלה , שהיא יפהפייה ולא צריכה לשנות כלום ,
שבכלל לא תתחיל לחשוב בכיוון של דיאטות . זה פשוט נשמע כמו גיהנום לחיות ככה .
מבחוץ המשפחה שלהם נראית מושלמת , כזאת שכל אחד היה רוצה , אבל אפשר לראות סדקים . ולא צריך לפקוח עיניים כדי לראות עד כמה שהמצב עגום .
למרות כל המבטים המוכרים שננעצים בי כשאני אוכלת/לא אוכלת ע"י חברותיי הקרובות , אף פעם לא אישרתי להן את מצבי ,
הן תמיד נמצאות בספק . כולן מלבד אחת .
אחת שקוראת פה מידי פעם , אחת שלפעמים אני מדברת איתה על ההפרעה ישירות , אחת יודעת עליי הכל ,
אחת שאני בטוחה ששומרת על הסוד שלי כאילו היה שלה , אבל היא רק אחת .
בזמן האחרון אני חושבת ביני לבין עצמי אם לשתף עוד מישהו במה שעובר עליי , אם לפתוח את הנושא הזה עם ר' .
אני בטוחה שהוא יקבל אותי גם עם ההפרעה , מה גם שהוא כבר בטח הבין לבד כמו חברותיי , אבל אני לא בטוחה איך אני יהיה איתו - איתן כשהם ידעו .
איך אני אשב עם ר' בשולחן כשהוא יאכל ? איך אני אלך איתן למסיבות הפתעה ? ערבי בנות ? איך אני אתנגד לאוכל לידם ?
איך אני אתנהג עם אוכל בסביבתם ? הם בכלל יעשו עם זה משהו ? 'יעבירו את זה הלאה' ?
כל צעד ואפשרות עוברים אצלי בראש כמו סרט רע , אף סצינה לא ברורה לי .
זה ישמע ממש מפגר אבל בגלל שכל הבלוג הזה לא חכם במיוחד אני יגיד את זה .
סיבה נוספת שבגללה (אולי אפילו בעיקר) אני לא מתוודה היא שאני לא נראת כמו בעלת ה"א . אין לי את המראה הפיזי , המראה שאני שואפת אליו ,
אולי לא רזון חולני אבל בהחלט רזון .
ואנורקסיות מתקבלות בציבור דבר ראשון כ-רזות . זה ממש מטומטם האמת , אבל זה פחות או יותר המצב ... שיהיה .
פשוט מכביד עליי כל העניין , כשאני רואה את ר' שובר את הראש או את חברות שלי נשארות ללא מילים זה הורג אותי .
לר' יש מבט מוזר כשאנחנו יושבים בשולחן ,
הוא בכלל לא מתעסק בצלחת שלו - רק בוחן את ההתנהלות שלי עם האוכל ונראה עצוב-חלול כזה .
לא מבין למה אני ככה , למה אני מפחדת .
ואז אני נכנסת למצבי רוח נוראיים , כאלה שפעם הייתי חווה במשך ימים , כאלה שאני מתגעגעת אליהם באיזשהו מקום ,
והוא מאשים את עצמו ... חושב אולי משהו איתו לא בסדר .
אני לא יכולה לראות את עצמי אומרת לו 'זה בגלל שאכלתי' . לא מסוגלת .
אני חושבת שאני אחשוב על זה עוד קצת , אולי מוקדם מידי .
מקווה שהשבוע הזה ישתפר , אני צריכה שהוא ישתפר .
שמרו על עצמכם .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .
