לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Extraordinary


One day I`ll be Perfect, I`ll be so Extraordinary

Avatarכינוי:  לוס .

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פגומה


זהו רישמית אני נחשבת פגומה. 

מה שלא עשו צומות, הרעבה, משלשלים, התבודדות הצליחו לעשות התקפי חרדה.

מלפני שלושה שבועות היה הראשון, חשבתי שהוא גם יהיה האחרון כי מה לי ולהתקפי חרדה? 

התקפי חרדה כל המהות שלהם היא חרדה קיומית ויש לה כל מיני צורות, בגלל זה אני גם מתקשה להאמין שאני חרדה מלהפסיק להתקיים, הרי זה מה שרציתי רוב חיי ובחלק מהזמן הרגשתי כאילו אני באמת לא מתקיימת.

בכל אופן שוב קיבלתי את כל תשומת הלב הלא רצויה, מספיק שאני מרגישה כמו נטע זר עכשיו מסתכלים עליי כעל מקרה נפשי אבוד, זכוכית שברירית.

לקח כמה ימים עד שאמא הפסיקה להתקשר מליון פעמים ביום רק כדי לגלות שאני חיה את חיי כרגיל.

ואז אתמול קרה. אתמול שוב חייתי את חיי כרגיל ואני לא בטוחה באיזה שלב גרמתי להתקף נוסף, אבל הוא קרה.

הפעם הבנתי מה אני צריכה לעשות.

ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל למרות שהמחשבות שלי נקרעו בניהן ״את לא באמת מצליחה לנשום/זה בסדר תמשיכי״ כי התחושה היא שבאמת אי אפשר לנשום, אין אוויר, הכל וואקום.

ואז ביקשתי מאמא את כדור מה חפיסה שקיבלתי מהרופא שבועיים לפני ״שרק תהיה אצלך בתיק למקרה ש״ כפי שהוא הגדיר ואני הייתי בטוחה שהד״ר לא מבין- לא יהיה עוד מקרה ש. 

ואני יכולה להאשים רק את עצמי שבחרתי לי בחיים השבורים האלה, חיים שהרס מתניע אותם וחוסר מזל אופף אותם. למדתי כבר ממזמן שמחשבה יוצרת מציאות אבל החשיבה שלי דפוקה. 

אולי אמא צודקת ואני חכמה מאוד, גאונה, וסופי ככזאת הוא בעצם להשתגע לא? קרה לטובים בעולם.

לפחות הדבר שנותן לי נחת זה שאני רזיתי מאוד ואני ממשיכה. למי יש זמן להתעסק באוכל בימים לחוצים שכאלה? 

בטח לא לי. 

אני עכשיו אמורה לישון אז אני חוטאת בכוס יין, זה רע להגיד אבל כשאני שותה אני מרגישה כאילו אני חוזרת לחיים, כאילו סוף סוף הדם זורם לכל הגפיים והתאים בגוף. אני נזהרת באלכוהול בגלל זה, יותר נכון אני בכלל לא אוהבת אלכוהול חוץ מיין אדום ובירה. בירה לא מסכנת אותי כשאני שותה אותה רני מתייחסת אליה כאל ארוחה. יין זה כבר סיפור אחר. יין פותר לי את כל הבעיות ובגלל זה הוא הכי מסוכן אני כבר יודעת. הייתה תקופה שזה היה מוגזם, הייתי מגיעה מהעבודה והדבר הראשון שהיה נכנס לי לפה היה יין וגם האחרון כי הייתי נרדמת. זה מה שבעצם רציתי, לישון, ובהבנה שלי היין עזר לי פשוט לישון. וגם עכשיו אני מרגישה אותו עוזר לי. 

הלוואי שהייתי יכולה להתחיל את החיים שלי מהתחלה, ואם לא מהתחלה אז לחזור 10 שנים אחורה לרגע שבאמת שינה אצלי הכל. ״למה כל הבנים רוצים את לוס יש לה רגליים שמנות״ כמה בכיתי ואיך לא השכלתי להבין שזאת קנאה בצורה הכי טהורה שלה? פשוט שילמתי בחיי נפשית ופיזית על משפט שנאמר בקנאה בחצר בית ספר אפילו לא בפומבי. סתם נאמר, נזרק לחלל האוויר. ואז היה גם הוא, שפשוט הפיל אותי לקרשים, ניפץ אותי למליון חתיכות קטנות עזר לי לטאטא קצת ובכלל תמיד ישאר שם, במקום לא מושג. והכרתי גם מישהו חדש, שהוא לא דומה לו בכלל, התגלמות השלמות. יש בו מהכל, האופי היופי החכמה התבונה הבוגרות האחריות.... ובעצם הבעיה עכשיו היא אחרת, מה מישהו כזה יכול למצוא במישהי כמוני? 

 

לוס. 

נכתב על ידי לוס . , 7/12/2014 20:41   בקטגוריות אהבה, אומללות, אני, בריאות, גוף ונפש, גמילה, החיים, הסוד, הפרעות אכילה, התבודדות, זכרונות, התמכרות, יחסים, כאב, לבדי, מחשבות, עצב, רגשות, שאלות, שינוי, חרדה  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרטי


כל מה שאני רוצה זה לכתוב כאן על הכל.

על כל מה שעובר עליי בזמן האחרון, כל מה שעברתי בשנים האחרונות, כל מה שעוד יש לי לעבור.

על הפרעת האכילה שמלווה אותי כל הדרך.

אני לא מבינה איך כבר שנים שאני רודפת אחרי משהו וכל פעם כשאני כמעט נוגעת זה בורח לי מהידיים.

הלוואי שיכולתי להיות רזה, אבל רזה באמת, ולהמשיך בחיי. 

יש לי מן מציאות מדומה שכשאת רזה כל העולם מחייך אלייך. אנשים מחייכים אליך, השמש מחייכת אליך, הבגדים מחייכים אליך והכל זורם עם עצמו.

כאילו שום דבר לא יכול להשתבש כי את רזה.

אני יודעת זה נשמע כל כך לא הגיוני אבל אני כבר התלחתי לשכנע את עצמי שזה ככה. 

מילים לא יתארו כמה שאני סוגדת לרזון ואיך מבחינתי זה הדבר הכי יפה בעולם.

אני כבר לא בת 14 שסופרת קלוריות ורוצה אנורקסיה, אני בת 22 שמכירה רק את זה. 

לרעוב, לספור, לצום, לשלשל...דברים שנראים לי הגיוניים, נראים לי לגיטמיים כי אני עדיין כזאת פרה ואולי תמיד אהיה.

סוג של המטרה מקדשת את האמצעים. כי זה נכון בעצם. 

אני רוצה להיות רזה וכל מה שאני אעשה בשביל להיות רזה אמור להיות בסדר.

אבל עכשיו אני שבורה מתמיד ורק האוכל שם כדי לנחם.

הלב שלי נשאר במרחק 12 שעות טיסה מכאן, אצל מישהו שאני לא אראה שוב לעולם וגם אף פעם לא באמת היה שלי. 

אני בחיים לא אשכח את היום שראיתי אותו בפעם הראשונה, כל החוויה שלי בחו"ל השתנתה בבת-אחת. 

זה היה באמת סתם עוד יום, וזה היה סתם מבט אבל הוא עורר בי הכל. 

ג' הוא כולו משב רוח מרענן, ראיתי אותו ודמיינתי חופש. נתתי לעצמי לאבד בתוך העיניים הכחולות שלו ונדמה היה שיכולתי להמשיך ככה שנים, רק להסתכל עליו ולשאוב את כל מה שהוא.

הצורה שבה הוא היה מעביר את היד בשיער, החיוך השובב שלו שפשוט לא משאיר מקום לכעס, הדיבור שהיה כמו המנגינה הכי נעימה שיש. אפילו הצורה שבה הוא היה הולך שבתה אותי, הייתי מוקסמת מכל דבר שקשור אליו.

וככה היה כל פעם שראיתי אותו, התלוו גם חולשה מעצבנת בברכיים וגמגום ילדותי. הדבר הכי יפה שראיתי מימי. 

הפעם היחידה שהרגשתי ככה הייתה בגיל 13 שראיתי את האהבה הראשונה שלי. אז זה המשיך 4 שנים אגב.

העניין הוא שבשני הקשרים הרציניים שהיו לי עדיין הכל סבב סביב ההפרעת אכילה. 

ופתאום כשראיתי את ג' זה גרם לי לשכוח מהכל. מהעבודה, מהלימודים, מהמשקל, מהאוכל, תאריכים, שעה...הכל!

כבר כתבתי עליו כאן מלפני חצי שנה כשחזרתי לארץ. כבר הבנתי שלא היה כלום וגם לא יהיה.

אבל אני בכל זאת מוצאת את עצמי פוסלת את כולם. 

כל הבחורים האלה שמנסים בלי הפסקה אמורים להעלות לי את הביטחון אבל קורה בדיוק ההפך כי הם לא הוא. 

אבל גם ממנו לא נשאר כלום.

לא העיניים הכחולות שמחייכות בתור לקפה, או הקעקועים שסיקרנו אותי וכל אחד מהם היה סיפור בפני עצמו, הראסטות הבלונדיות והשיער המבולגן. 

אפילו עקיצות יתושים נראו עליו הדבר הכי יפה בעולם.

אני לא מצליחה לראות את עצמי רוצה מישהו אחר. אני מדמיינת אותו בכל מקום וחושבת מה יקרה אם אי פעם אני אראה אותו שוב. אם הוא ישנה את דעתו? אם הוא כבר לא יהיה פגוע ויוכל לתת לי הזדמנות? אלה סתם מחשבות על דברים שלא יקרו לעולם. 

אני מניחה שרשמית אפשר להכריז על הדחייה הראשונה שלי כאסון. 

עליתי במשקל, נהייתי חסרת ביטחון עם בנים והתחלתי לרדת על עצמי ממש. 

אם מקודם שמנה הייתה הטענה הכמעט יחידה שלי כלפי עצמי, אחרי הדחייה של ג' הרגשתי כישלון בכל הבחינות.

ועכשיו זה כל מה שנשאר לי. 

הרגשה של כישלון גמור, משקל של פרה וחוסר ביטחון.

כל כך הרבה זמן רציתי לכתוב פה פוסט שירכז את כל מה שאני מרגישה. אני חושבת שלכתוב פה תמיד עזר להשליט קצת סדר בכל הבלאגן.

הבלוג הזה כל כך נקי. תמיד נראה שליו. מקום בטוח בשבילי להיות אני. גם אם פגומה.

פעם הייתי כותבת פה ובוכה דמעות על המקלדת. אם הייתי יכולה הייתי מחבקת את הבלוג הזה מרוב שהיה מנחם.

זה לא סתם מקום לספור בו קלוריות ולכתוב אני רוצה להיות רזה. 

הבלוג הזה איתי כבר כמעט 8 שנים. כל החיים שלי פה וכמעט כל חוויה משמעותית תועדה כאן.

עכשיו כבר החלטתי להפוך אותו לפרטי. המחשבה שאולי מישהו שאני מכירה יתקל בו מזעזעת אותי.

וככה אני גם מרגישה שאני יכולה לנסות להיפתח שוב לאט לאט.

כי אף אחד לא יקרא עכשיו את מה שאני כותבת, זה ביני לבין עצמי לבין מרחב הרשת. 

זה יותר שלי מאי פעם.

כשאני כותבת פה אני מתמלאת באנרגיות חדשות ובתקווה שמחר אני קמה ליום טוב יותר. ליום עם מטרה.

מחר אני קמה ליום מלא בשליטה באוכל. 

מחר יקרב אותי למשקל שאני רוצה. נתחיל ב48. יש לי לשם דרך ארוכה. 

אני לא יכולה לקבל את הבחור שאני אוהבת אבל אני כן יכולה להגיע למשקל היעד הראשון שלי.

זה לא במרחק 12 שעות טיסה וויזה חדשה לארה"ב. 

זה כאן, וכל יום אני יכולה להתקרב לזה יותר.

אני מרגישה כאילו כל תא בגוף שלי צועק כבר די, נמאס להתנדנד במשקל כל פעם. הפעם זה צריך להיעשות כמו שצריך.

הפעם אני צריכה להמשיך ישר בלי לפזול לצדדים, הגוף שלי כבר משתוקק לרזון הזה.

בשבילי גוף רזה זה הדבר הכי יפה שקיים. זה מסמל כל כך הרבה. שליטה עצמית, חנניות, יופי, קלילות, חופש.

שומן זה כמו מאסר אחד מתמשך. אני רק רוצה את החופש שלי, לא להרגיש יותר כלואה בתוף גוף שאין לי שום קשר אליו באמת. 

הגוף שלי שמן בטעות, אני כל כך רזה בנשמה. אני מרגישה רזה בכל ההתנהלות שלי. המציאות של גוף שמן זה לא משהו שאני אסכים עליו, בחיים לא.

אני יודעת שבזמנים כאלה קשים שעוברים על משפחות במדינה שלנו להתעסק במשקל שלי זה מפגר.

זה גם מרגיש לי רע, ונכון שזה מתגמד ליד דברים כמו הרג חיילים ואבדות של משפחות אבל צרות של אחד לא נמדדות לפי צרות של אחר. 

בכל אופן, עברו שעתיים (!!) בלי ששמתי לב מאז שהתחלתי לכתוב.

לקח לי זמן לכתוב את השורות עד שחזר לי הביטחון לכתוב את כל מה שעולה לי לראש בפינה הקטנה שלי.

 

כמה כיף כל הפרטיות הזאת.

בתקווה לימים שקטים יותר לכולם.

נכתב על ידי לוס . , 4/8/2014 23:45   בקטגוריות אני, גוף ונפש, הפרעות אכילה, הצלחה, השמנה, זכרונות, כישלון עצמי, לבדי, מחשבות, מטרה, משקל, רגשות, רזה, רזון, שמנה, אהבה, ג', פרטי, כתיבה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אין מנוס.



לאחרונה אני מוצאת את עצמי חיה את החיים של מלפני שנתיים-שלוש, חוזרת לבור הזה.

מעבר לכל עניין ההפרעה אני בעיקר חיה שוב פעם עם ההרגשה הכללית שאני מיותרת, שאין לי מקום.

אני לא בטוחה מתי התחלתי להרגיש ככה שוב.

רוב הזמן אני סגורה בחדר ולומדת, אני אפילו כבר נהנית מזה כי מה עוד כבר יש לי שיותר טוב לעשות. 

אבל התחושה הזאת היא נוראית, אני מרגישה כ"כ שקופה לכולם, אולי חוץ מלד'. 

הוא חושב שהכל בסדר ואני בסדר ואני נורמלית ואני גם אולי שמחה, אבל אני ממש רחוקה מזה, שנות אור רחוקה מזה.

איך מראים לחבר שלך כמה את שבורה לרסיסים מבפנים? כמה את לא בסדר עם עצמך?

הוא יודע חצי דבר על ההפרעה שלי, רוב הזמן אני שומרת על פרופיל נמוך אז הוא לא מבין כמה זה ממלא אותי ומגדיר אותי.

כמה זה בעצם ממלא את כל הריק שבתוכי. 

אני חושבת על כל הפעמים שניסיתי להרים את עצמי ושוב הגעתי לאיפה שאני עומדת עכשיו ולא מבינה למה זה כבר משנה,

למה לי לנסות לאסוף את השברים כל פעם מחדש אם נועדתי להתרסק. 

נדמה שכולן עברו את השלב הזה, עברו את המשבר ורק אני נשארתי מאחורה להתמודד עם הכל.

רק אני נשארתי עם צריבה על העור שמגדירה אותי וכל תא בגופי.

נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר אצלי, אבל אני גם לא רוצה שזה יהפוך לעניין של כולם.

אני לא מצליחה להחליט מה עדיף. 


כמה טיפשה הייתי לחשוב שכשאני אשלוט על האוכל אני אקבל שליטה על החיים שלי, 

שאם הכל יתפרק לפחות אני אהיה רזה,

או שכשאני אהיה רזה אז כל השאר כבר יסתדר מעצמו כי ככה זה עם רזות, העולם שלהן ורוד יותר.

פשוט ילדה טיפה וחלשה שבגלל משפט אחד זרקה את החיים שלה. 

למה לא התרחקתי כשכולם הזהירו אותי כאן, או למה לקח לכל מי שמכיר אותי כ"כ הרבה זמן לדעת שיש בעיה?

האמת, שזה גם מעולם לא טופל. כולם העדיפו לשתוק ולהעלים עין במחשבה שזה יעלם מעצמו. 

שזה דבר חולף.

והיום אני כבר בת 20 ואני נשברת מכל דבר, מתמוטטת כליל ומסתובבת עם ההרגשה הכי נוראית שבעולם,

ויש לי הרבה אשמים בראש. 

אני מאשימה את הבחורה שאמרה את המשפט שהוריד אותי למטה,

אני מאשימה את אמא שלי שהעדיפה להתעלם למרות שזה הוטח לה בפנים,

אני מאשימה את אבא שבכלל לא היה שם,

אני מאשימה את אחי שלא חסך ממני עקיצות

ואני מאשימה את אחותי על שהיא שתקה.

אני גם מאשימה את עצמי כי הייתי חלשה מידי בשביל להגיע למטרות שלי,

אולי אם הייתי מגיעה אליהן הוא מתייחסים אליי יותר. 

אבל אני בדיחה...


בדיוק כשחשבתי שכבר לא יהיו לי שבתות כאלה של בכי על המקלדת...

אני מניחה שאני פשוט אטביע את עצמי בלימודים וזה יהיה יותר טוב לכולם.

לוס. 

נכתב על ידי לוס . , 12/10/2012 18:55   בקטגוריות אני, ד', הפרעות אכילה, התבודדות, זכרונות, כישלון עצמי, כעס, לבדי, משפחה, מחשבות, לימודים, עצב, רגשות, רזון, שבירה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
43,974
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , יצירתיות , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוס . אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוס . ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)