בפוסט האחרון שלי כתבתי שהתעלמות הורגת ובימים האחרונים התחוור לי שאני עשיתי אותו הדבר.
בשנתיים האחרונות יצא לי לראות בביה"ס ילדה, קטנה ממני, שלראות אותה בשבילי היה כמו שלט גדול - 'הפרעות אכילה'.
ראיתי את זה בשיער שלה, בהליכה המכופפת שלה (גם לי יש כזאת),
בחוסר ביטחון שהיא מקרינה אבל מה שהכי צעק אצלה היו העיניים.
הייתי רואה אותה כמה פעמים בשבוע, בד"כ ליד המזכירות או חדר המורים,
יצאתי מתוך הנחה שגם היא בזבזה את רוב ימיה בבית וכשהגיעה לביה"ס עסקה בתירוצים.
רציתי לגשת אליה, להציע לה לדבר, לשאול אותה או לעשות כל דבר ותמיד דחיתי את זה או אמרתי לעצמי שזה טיפשי.
חשבתי על עצמי ועל כמה שאני לא הייתי רוצה שיתערבו לי במה שעובר עליי, כי המחלה היא שלי! (למרות שההפך הוא הנכון), אז למה לי להתערב במה שעובר עליה? רק כי עליי עובר אותו הדבר?
הייתה פעם שראיתי אותה בקניון, היא נראתה לי יפהפייה מרוב שנראתה גמורה, האמת שהיא הייתה דיי מסובבת,
השיער הדליל שלה היה נראה נורא והמבט שלה בי אמר לי הכל. היה לה יופי של הרס.
אותו היופי שאני כ"כ רציתי ועד היום כ"כ רוצה.
התחילה השנה ולא קרה שראיתי אותה, האמת שבכלל לא חשבתי עליה עד ששמעתי שהיא מאושפזת...
היא בולמית.
כששמעתי את זה הרגשתי כאב של ממש עליה וכעס על עצמי שלא דיברתי - אפילו אם זה היה מציק.
אולי הייתי יכולה לתמוך בה או משהו כזה, עכשיו אני כבר לא אדע.
מסקרן אותי לדעת איך היא תראה כשהיא תחזור לביה"ס, אם היא באמת תהיה בריאה או שתחזור לדרכה ההרסנית.
אני חושבת שהאפשרות השניה היא הסבירה יותר, המבט שלה חרוט לי בראש כבר ימים והוא נראה נחוש.
נחוש לגרום כמה שיותר הרס עצמי.
עדיין לא יצא לי לצום צום מלא בכיפור - תמיד בלי אוכל על המחשב או עם אוכל בטלוויזיה.
נראה לי שהשנה אני אצום בגלל רגשות אשם. פעם ראשונה שיש לי סיבה אמיתית שבאה ממני.
מה אתן הייתן עושות במקומי? ניגשות לילדה זרה או לא מתערבות? [מתוך מחשבה שרוב הקוראות הן בנות]
שבוע עבר, הוא היה שונה משאר השבועות בשנים האחרונות.
זה היה שבוע של אכילה 'תקינה', של סבל מתמשך, שהשאיר אותי 1-2 קילו יותר ועם נזק לא נורמלי בקיבה.
אני מניחה שכעת אני שוקלת 51-2-3 משהו בסביבות המשקל הזה. לחשוב שעד מלפני חודש וחצי נגעתי ב49.9 ... לפחות.
ר' אומר שאני דרמטית, שלא קרה לי כלום ועובדה שאני עדיין נושמת. אני בתגובה הכרזתי בפניו על צום.
הרבה זמן לא צמתי. אני שונאת את עצמי על זה. אני פשוט חסרת מעצורים כרגע בכל מה שקשור לאוכל.
כבר אין לי תוכנית ברורה, אין לי מטרה ברורה, אין לי מספיק כוח להתנגד לכל המזונות עתירי הקלוריות.
נמאס לי להגיד שאני פשוט רוצה להיות 'רזה', אני רוצה יותר מזה, אני רוצה להיות הכי רזה ולשמור על זה.
אני רוצה רווח של 5 ס"מ לפחות בין שתי הרגליים ובטן שטוחה שתידבק לי לגב.
לא יכולה לסבול את עצמי, לא יכולה לסבול את ההרגשה הזאת שאני 'מתגלגלת' ממקום למקום,
שונאת כל דבר בי עכשיו (חוץ מהחזה).
איך כבר שנה אני באותו המקום? בלי ימינה או שמאלה, איך?
אני באמת הולכת לנסות להתמיד כדי להגיע הפעם לתוצאות ממשיות, להגיע אחת ולתמיד ל46-7.
לדעתי כדי לעשות את זה אני צריכה לקנות אחת ולתמיד משקל - מה שאומר מלחמה עם אמא.
היא לא טיפשה, היא יודעת שאם משקל יכנס בדלת הבית דברים יהיו גרועים יותר ולכן היא מגנה את העניין בתוקף.
אז כן, היא לא טיפשה. סתם עיוורת.
בכל מקרה, כסף לא חסר (למרות שאין גם עודף) ועכשיו אני לא ממש תלויה בה אז השבוע אני אקנה משקל.
אני מקווה שזה באמת מה שיעזור לי ויעיר אותי מהמציאות ה'אופורית' של אוכל בלי חשבון,
כי אני ממש צריכה איזו סטירה מצלצלת.
צום: כבר 27 שעות. (צריך להתחיל מאיפה שהוא...)
שברתי את הצום מרוב סחרחורת! אחרי פחות מ30 שעות-סחרחורת... הגוף שלי באמת לא בעניין.
בכל מקרה, הצום נשבר עם סכום קלוריות נכבד, 300, מסלט ועוגיות כמובן.
יצאתי לסיבוב קצר כדי לפצות על העניין (מזלי שהייתי היום ממש פעילה בלי קשר להליכה)
אני מאחלת לכולכם שתהיה לכם שנה של אושר, בריאות, הצלחה ואהבה.
שכל משאלותיכם וחלומותיכם יתגשמו ושחיוך ילווה אתכם לאורך כל הדרך. 3>
לוס.
עריכה: איימי לי, אני יותר מאשמח, רק עכשיו בדקתי את המייל אחרי ימים ארוכים. 3>