Extraordinary

זהו רישמית אני נחשבת פגומה. 

מה שלא עשו צומות, הרעבה, משלשלים, התבודדות הצליחו לעשות התקפי חרדה.

מלפני שלושה שבועות היה הראשון, חשבתי שהוא גם יהיה האחרון כי מה לי ולהתקפי חרדה? 

התקפי חרדה כל המהות שלהם היא חרדה קיומית ויש לה כל מיני צורות, בגלל זה אני גם מתקשה להאמין שאני חרדה מלהפסיק להתקיים, הרי זה מה שרציתי רוב חיי ובחלק מהזמן הרגשתי כאילו אני באמת לא מתקיימת.

בכל אופן שוב קיבלתי את כל תשומת הלב הלא רצויה, מספיק שאני מרגישה כמו נטע זר עכשיו מסתכלים עליי כעל מקרה נפשי אבוד, זכוכית שברירית.

לקח כמה ימים עד שאמא הפסיקה להתקשר מליון פעמים ביום רק כדי לגלות שאני חיה את חיי כרגיל.

ואז אתמול קרה. אתמול שוב חייתי את חיי כרגיל ואני לא בטוחה באיזה שלב גרמתי להתקף נוסף, אבל הוא קרה.

הפעם הבנתי מה אני צריכה לעשות.

ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל למרות שהמחשבות שלי נקרעו בניהן ״את לא באמת מצליחה לנשום/זה בסדר תמשיכי״ כי התחושה היא שבאמת אי אפשר לנשום, אין אוויר, הכל וואקום.

ואז ביקשתי מאמא את כדור מה חפיסה שקיבלתי מהרופא שבועיים לפני ״שרק תהיה אצלך בתיק למקרה ש״ כפי שהוא הגדיר ואני הייתי בטוחה שהד״ר לא מבין- לא יהיה עוד מקרה ש. 

ואני יכולה להאשים רק את עצמי שבחרתי לי בחיים השבורים האלה, חיים שהרס מתניע אותם וחוסר מזל אופף אותם. למדתי כבר ממזמן שמחשבה יוצרת מציאות אבל החשיבה שלי דפוקה. 

אולי אמא צודקת ואני חכמה מאוד, גאונה, וסופי ככזאת הוא בעצם להשתגע לא? קרה לטובים בעולם.

לפחות הדבר שנותן לי נחת זה שאני רזיתי מאוד ואני ממשיכה. למי יש זמן להתעסק באוכל בימים לחוצים שכאלה? 

בטח לא לי. 

אני עכשיו אמורה לישון אז אני חוטאת בכוס יין, זה רע להגיד אבל כשאני שותה אני מרגישה כאילו אני חוזרת לחיים, כאילו סוף סוף הדם זורם לכל הגפיים והתאים בגוף. אני נזהרת באלכוהול בגלל זה, יותר נכון אני בכלל לא אוהבת אלכוהול חוץ מיין אדום ובירה. בירה לא מסכנת אותי כשאני שותה אותה רני מתייחסת אליה כאל ארוחה. יין זה כבר סיפור אחר. יין פותר לי את כל הבעיות ובגלל זה הוא הכי מסוכן אני כבר יודעת. הייתה תקופה שזה היה מוגזם, הייתי מגיעה מהעבודה והדבר הראשון שהיה נכנס לי לפה היה יין וגם האחרון כי הייתי נרדמת. זה מה שבעצם רציתי, לישון, ובהבנה שלי היין עזר לי פשוט לישון. וגם עכשיו אני מרגישה אותו עוזר לי. 

הלוואי שהייתי יכולה להתחיל את החיים שלי מהתחלה, ואם לא מהתחלה אז לחזור 10 שנים אחורה לרגע שבאמת שינה אצלי הכל. ״למה כל הבנים רוצים את לוס יש לה רגליים שמנות״ כמה בכיתי ואיך לא השכלתי להבין שזאת קנאה בצורה הכי טהורה שלה? פשוט שילמתי בחיי נפשית ופיזית על משפט שנאמר בקנאה בחצר בית ספר אפילו לא בפומבי. סתם נאמר, נזרק לחלל האוויר. ואז היה גם הוא, שפשוט הפיל אותי לקרשים, ניפץ אותי למליון חתיכות קטנות עזר לי לטאטא קצת ובכלל תמיד ישאר שם, במקום לא מושג. והכרתי גם מישהו חדש, שהוא לא דומה לו בכלל, התגלמות השלמות. יש בו מהכל, האופי היופי החכמה התבונה הבוגרות האחריות.... ובעצם הבעיה עכשיו היא אחרת, מה מישהו כזה יכול למצוא במישהי כמוני? 

לוס. 

וואו. ההרגשה שלי כרגע היא כאילו שמטו את האדמה מתחת לרגליי.

המצב רע, מסתבר. החששות שלי בשנה האחרונה אומתו לחלוטין. 

לא מבינה איך אנשים שבאמת קרה להם נס, במקרה שלי פעמיים,

ועדיין חוזרים לאותו מצב רעוע של לפני. נשארים בלי כלום.

אני לא מאמינה שכל השנים האלה חשבתי שלנו זה לא יקרה ואין מצב, זה לא יגמר בחיים כי זה הרבה,

ועכשיו אני מבינה כמה טעיתי.

משהו התלכלך שם כנראה. לא הגיוני שלא רק שאין כלום, גם חסר והרבה.

וזה פשוט שקר שגדל למימדים עצומים, גרר אחריו עוד הרבה אנשים...

לחשוב שזה התחיל מדבר כ"כ קטן שהיה מתאזן מעצמו. 

ואני לא מבינה איך זה קרה או לאן נעלם הכל. 

איך איפשרו לזה לקרות? 

באיזה שהוא מקום כולנו אשמים כי חשבנו שמשהו לא מתנהל כשורה ובכל זאת הנחנו בשקט,

במקום להגיד משהו, במקום להעמיד במקום או לפחות לבקש הסברים. 

הלוואי שהייתי יכולה לפרט יותר ובאמת לשפוך את כל מה שאני מרגישה אבל גם לי יש גבול לנושאים כאלה. 

יותר מידי פרטים יכולים לחשוף מי אני וזה מבחינתי גרוע בהרבה.

אבל לשקר ככה למשך כ"כ הרבה זמן ולהמשיך בשלך ולהתנהג כאילו הכל כרגיל ולפזר לכל עבר, למה?

האפקט של זה על אנשים אחרים הוא עצום,

אני לא עשיתי שומדבר ואני משלמת על זה. למה לא לחשוב עלינו?!

אני פשוט בהלם. אני מאוכזבת, אני כועסת,

אני מרגישה שפשוט שיקרו לי כל הזמן הזה וזה שובר אותי כמו כל דבר אחר. 

אם הייתי יודעת ולא חיה באשליות אז באמת לא הייתי מבקשת כלום,

הייתי חוסכת יותר או הולכת לעבוד בזמן הצבא,משלמת על הפסיכומטרי מהפיקדון, ים אפשרויות...

אבל נתנו לי לחשוב שהכל בסדר. 

ועכשיו אני מגלה כמה לא. 

וזה מפחיד כי.. מה יהיה מחר? 

אני צריכה ללמוד ועכשיו זה כמעט בלתי אפשרי. 

כל מה שחשבתי שיהיה לי בעתיד נמחק ואם אפשר להגיד נראה כאילו העתיד הולך להיות סיוט. 

לפחות התיאבון נעלם לחלוטין.

לוס.  

כשאני מדמיינת חיים בלי הפרעות אכילה אני רואה פשוט חיים.           
אני רואה שמחה, אני רואה צחוק ואני רואה שפע אהבה.
בחיים בלי הפרעה אני קמה בבוקר וכשאני רוחצת פנים אני מחייכת סתם בלי סיבה.
אני מתלבשת וכל דבר נראה הולם ומחמיא, אני אוהבת את עצמי ככה.
הארוחות שלי במשך היום מסודרות וביניהן יש פינוקי-ביניים, כל ארוחה גורמת להרגשה טובה יותר מזאת שלפניה.
בחיים בלי הפרעה אני גם יוצאת לאכול עם ר' בחוץ, בכל מסעדה שיבחר ומעריכה את היציאה איתו בלי חישובים מיותרים.
אלה חיים שלא סובבים סביב אוכל ומשקל.
אני לא מחייכת כי ירדתי קילו או וויתרתי על ארוחה, אני מחייכת כי למעשה יש לי הכל.

אלה נשמעים לי החיים הכי יפים שיש, חיים בלי הפרעה ושבהם אני אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי.
למעשה בכלל שכחתי מה זה חיים כי כרגע אין לי כאלה.
אני סתם מודדת הכל לפי מספרים וכמויות, יום טוב זה יום בלי אוכל ויום רע זה כל יום עם בולמוס.
כבר איבדתי מעצמי.
פעם כשהייתי אוכלת פיצה אז הייתי אומרת 'וואלה זה הרבה, נשתה תה..' - הרגע אכלתי מיקס ירקות וגם אחריו שתיתי תה.
איזה הבדל בין ירקות לפיצה, כאילו ארררר. אני שונאת את עצמי על זה שאני כ"כ דפוקה.
מי היה מאמין שיש כאלה שמגדירים אותי כחכמה? אם הם רק היו יודעים כמה טיפשות...
אני מתעבת את מה שנהיה ממני ואת זה שכל החיים שלי מתבזבזים על כלום, על מחשבות יותר דפוקות ממני.
ואיך אחרי כל זה אני עדיין לא רוצה משהו אחר? למה?

אני לא מסוגלת יותר לחיות את החיים האלה שהם בכלל לא חיים.
למה אני רוצה את זה כ"כ אם זה נותן לי את ההרגשה הכי גרועה בעולם?
כשאני צמה אני בהיי כמו מסוממת על הרואין אבל כשאני שוברת את הצום בבולמוס אני מאמינה שזה כמו לא לקחת מנה שבוע.
עוד לא התחילה השנה וכבר אין לי ריכוז בלימודים למרות שאני ממש צריכה להשקיע בגלל שבשנים האחרונות כל הזמן ישבתי בבית וחשבתי על כמה שאני שמנה ועכשיו זה שוב חוזר אליי רק גרוע יותר.
והינה משהו שמצחיק ברמות עצובות -
כשהתחילו לי ההפרעות אכילה אני שקלתי 54. מאז עליתי ל59 ועכשיו אני קצת פחות מ51.
וכל זה ב3-4 שנים.
זה פשוט מגוחך כל העניין הזה. אני אשכרה התחלתי במשקל שקרוב למשקל שלי עכשיו.
שום התקדמות וגם אם חשבתי שרזיתי מ59 אז בכלל השמנתי למשקל הזה קודם. (מן הסתם, אבל זה נכתב באופן אחר)
אז מה בדיוק עשיתי כל הזמן הזה... 4 שנים בשביל לרדת במשקל!?
כ"כ הרבה זמן אני רודפת אחרי ה45 הזה ועדיין לא הגעתי אפילו ל49.9... בדיחה שכמותי.
אני מצליחה לראות אותי ב2012 שוקלת 50...זה יותר קרוב מ50.7 שאני עכשיו. (נשקלתי ואני גם במחזור)
אז כן, יש לי הרבה מסקנות והרבה ידע ואני כבר לא סתומה, אני אפילו לא מאמינה לעצמי.
אפילו אישיות אין לי. כששואלים אותי עליי אין לי מושג מה לענות ואני צריכה ממש לחפור עמוק בתוכי כדי לחשוב על משהו.
אני לא יודעת איך להגדיר אותי או מה באמת עושה לי טוב...
הכל מתחיל להתמוטט לי.
המצב הגופני שלי ממש נוראי למרות שהמשקל שלי ביחס לגובה תקין. יש לי כל מיני כאבים לא מוסברים.
העיכול שלי נפגע אבל עדיין עובד למרבה הפלא גם בלי תה. השיער שלי כמ ושל דחליל (כלומר, מקש),
העור שלי בכלל נהיה מוזר ובקיצור אני בכלל לא מבינה מה אנשים רואים בי שהם אומרים שאני יפה?
הם לא רואים כמה חולי יוצא ממני? אפילו בלי קשר למשקל, אני פשוט לא נראית בריאה.
אני גם באמת כזאת, בקושי הליכה אני מצליחה לעשות עם כמה שכואב לי.
בטוחה שכשאני אחלים (כי יום אחד יהיה לי את האומץ) אז אני יצליח אפילו לרוץ.
זה יכול להיות נפלא.

ועד שיהיה נפלא... *נמחק, אני לא סופרת יותר. 

אני יודעת שבלוגים כמו שלי הם טריגר לבנות בריאות שקוראות כאן.
נוכחתי לדעת שלא רק אני למדתי על הפרעות אכילה מהבלוגים כאן אלא גם בנות אחרות.
כי באמת לפני ישרא-בלוג אני סתם דילגתי על ארוחות במשך ימים וקרעתי את עצמי בספורט.
קראתי לזה דיאטה, ואז הכל התהפך. נהייתה לי הפרעה.
אני מקווה שהבלוג שלי יותר מרתיע ממושך למחלה כי זה באמת מקום נורא להיות בו,
הבלוג בשבילי הוא מקום של שקט שאני יכולה להתפרק בו ואין לי שום כוונה שבנות ילמדו ממנו או יחקו מעשים שלי ממנו.
שמרו על עצמכן.

שיהיה שבוע רגוע ומוצלח לכולם. (ושיפסיקו הרציחות, מה נהיה פה?)
לוס 3>