Extraordinary

וואו. ההרגשה שלי כרגע היא כאילו שמטו את האדמה מתחת לרגליי.

המצב רע, מסתבר. החששות שלי בשנה האחרונה אומתו לחלוטין. 

לא מבינה איך אנשים שבאמת קרה להם נס, במקרה שלי פעמיים,

ועדיין חוזרים לאותו מצב רעוע של לפני. נשארים בלי כלום.

אני לא מאמינה שכל השנים האלה חשבתי שלנו זה לא יקרה ואין מצב, זה לא יגמר בחיים כי זה הרבה,

ועכשיו אני מבינה כמה טעיתי.

משהו התלכלך שם כנראה. לא הגיוני שלא רק שאין כלום, גם חסר והרבה.

וזה פשוט שקר שגדל למימדים עצומים, גרר אחריו עוד הרבה אנשים...

לחשוב שזה התחיל מדבר כ"כ קטן שהיה מתאזן מעצמו. 

ואני לא מבינה איך זה קרה או לאן נעלם הכל. 

איך איפשרו לזה לקרות? 

באיזה שהוא מקום כולנו אשמים כי חשבנו שמשהו לא מתנהל כשורה ובכל זאת הנחנו בשקט,

במקום להגיד משהו, במקום להעמיד במקום או לפחות לבקש הסברים. 

הלוואי שהייתי יכולה לפרט יותר ובאמת לשפוך את כל מה שאני מרגישה אבל גם לי יש גבול לנושאים כאלה. 

יותר מידי פרטים יכולים לחשוף מי אני וזה מבחינתי גרוע בהרבה.

אבל לשקר ככה למשך כ"כ הרבה זמן ולהמשיך בשלך ולהתנהג כאילו הכל כרגיל ולפזר לכל עבר, למה?

האפקט של זה על אנשים אחרים הוא עצום,

אני לא עשיתי שומדבר ואני משלמת על זה. למה לא לחשוב עלינו?!

אני פשוט בהלם. אני מאוכזבת, אני כועסת,

אני מרגישה שפשוט שיקרו לי כל הזמן הזה וזה שובר אותי כמו כל דבר אחר. 

אם הייתי יודעת ולא חיה באשליות אז באמת לא הייתי מבקשת כלום,

הייתי חוסכת יותר או הולכת לעבוד בזמן הצבא,משלמת על הפסיכומטרי מהפיקדון, ים אפשרויות...

אבל נתנו לי לחשוב שהכל בסדר. 

ועכשיו אני מגלה כמה לא. 

וזה מפחיד כי.. מה יהיה מחר? 

אני צריכה ללמוד ועכשיו זה כמעט בלתי אפשרי. 

כל מה שחשבתי שיהיה לי בעתיד נמחק ואם אפשר להגיד נראה כאילו העתיד הולך להיות סיוט. 

לפחות התיאבון נעלם לחלוטין.

לוס.  

לאחרונה אני מוצאת את עצמי חיה את החיים של מלפני שנתיים-שלוש, חוזרת לבור הזה.

מעבר לכל עניין ההפרעה אני בעיקר חיה שוב פעם עם ההרגשה הכללית שאני מיותרת, שאין לי מקום.

אני לא בטוחה מתי התחלתי להרגיש ככה שוב.

רוב הזמן אני סגורה בחדר ולומדת, אני אפילו כבר נהנית מזה כי מה עוד כבר יש לי שיותר טוב לעשות. 

אבל התחושה הזאת היא נוראית, אני מרגישה כ"כ שקופה לכולם, אולי חוץ מלד'. 

הוא חושב שהכל בסדר ואני בסדר ואני נורמלית ואני גם אולי שמחה, אבל אני ממש רחוקה מזה, שנות אור רחוקה מזה.

איך מראים לחבר שלך כמה את שבורה לרסיסים מבפנים? כמה את לא בסדר עם עצמך?

הוא יודע חצי דבר על ההפרעה שלי, רוב הזמן אני שומרת על פרופיל נמוך אז הוא לא מבין כמה זה ממלא אותי ומגדיר אותי.

כמה זה בעצם ממלא את כל הריק שבתוכי. 

אני חושבת על כל הפעמים שניסיתי להרים את עצמי ושוב הגעתי לאיפה שאני עומדת עכשיו ולא מבינה למה זה כבר משנה,

למה לי לנסות לאסוף את השברים כל פעם מחדש אם נועדתי להתרסק. 

נדמה שכולן עברו את השלב הזה, עברו את המשבר ורק אני נשארתי מאחורה להתמודד עם הכל.

רק אני נשארתי עם צריבה על העור שמגדירה אותי וכל תא בגופי.

נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר אצלי, אבל אני גם לא רוצה שזה יהפוך לעניין של כולם.

אני לא מצליחה להחליט מה עדיף. 

כמה טיפשה הייתי לחשוב שכשאני אשלוט על האוכל אני אקבל שליטה על החיים שלי, 

שאם הכל יתפרק לפחות אני אהיה רזה,

או שכשאני אהיה רזה אז כל השאר כבר יסתדר מעצמו כי ככה זה עם רזות, העולם שלהן ורוד יותר.

פשוט ילדה טיפה וחלשה שבגלל משפט אחד זרקה את החיים שלה. 

למה לא התרחקתי כשכולם הזהירו אותי כאן, או למה לקח לכל מי שמכיר אותי כ"כ הרבה זמן לדעת שיש בעיה?

האמת, שזה גם מעולם לא טופל. כולם העדיפו לשתוק ולהעלים עין במחשבה שזה יעלם מעצמו. 

שזה דבר חולף.

והיום אני כבר בת 20 ואני נשברת מכל דבר, מתמוטטת כליל ומסתובבת עם ההרגשה הכי נוראית שבעולם,

ויש לי הרבה אשמים בראש. 

אני מאשימה את הבחורה שאמרה את המשפט שהוריד אותי למטה,

אני מאשימה את אמא שלי שהעדיפה להתעלם למרות שזה הוטח לה בפנים,

אני מאשימה את אבא שבכלל לא היה שם,

אני מאשימה את אחי שלא חסך ממני עקיצות

ואני מאשימה את אחותי על שהיא שתקה.

אני גם מאשימה את עצמי כי הייתי חלשה מידי בשביל להגיע למטרות שלי,

אולי אם הייתי מגיעה אליהן הוא מתייחסים אליי יותר. 

אבל אני בדיחה...

בדיוק כשחשבתי שכבר לא יהיו לי שבתות כאלה של בכי על המקלדת...

אני מניחה שאני פשוט אטביע את עצמי בלימודים וזה יהיה יותר טוב לכולם.

לוס. 

ככה אני יודעת שנכנסתי שוב לדיכאון ומצבי רוח. הדמעות זולגות מעצמן.

אני יושבת במסעדה, הן זולגות מעצמן. 

אני יושבת במשמרת, הן זולגות מעצמן.

אני יושבת בחדר, הן זולגות מעצמן.

אני אוכלת נס קפה של בוקר, הן זולגות מעצמן.

אני מאבדת את זה שוב, אני חוזרת אחורה, אני מסתגרת, אני מרחיקה. 

אני לא מצליחה לשנות. אני לא מצליחה להשתנות. אני לא מסוגלת להמשיך ככה. 

הינה, התנפצתי שוב לרסיסים ואני רוצה לאסוף אותם לבד, שכולם יתרחקו וישאירו אותי לאסוף את עצמי לבד. 

הכל כ"כ רע. 

עם החברות - רע. בצבא - רע. עם ד' - רע. עם המשפחה - רע. 

ביני לבין עצמי - נוראי. סיוט. זוועה. 

למה אני חייבת להיות כזאת דפוקה? ובנוסף לזה גם כזאת שמנה? 

לא משנה מה יגיד כל העולם, יש לי עיניים ואני לא עיוורת. אני רואה את עצמי ואני שמנה. 

איך מפסיקים את זה? איך נלחמים ברצון להפסיק לנשום כבר כשהכל כ"כ חונק? 

איך נלחמים שוב באוכל? 

אני לא הייתי ככה מלפני חודשיים. נראלי שאני צריכה להפסיק עם הגלולות, יש שם תופעת לוואי לא שכיחה של דיכאון ומצבי רוח.

אבל הייתי ככה גם בלי גלולות בפעם הקודמת. אז מה עכשיו? 

שנה חדשה ומזדיינת.