Extraordinary

חזרתי ללקסעדין.

חזרתי לצומות.

חזרתי לנשירת שיער.

חזרתי לעור יבש.

חזרתי לשומנים.

חזרתי לבולמוסים.

ו...התעלפתי עקב הABC.

הכל היה טוב ויפה במשך שבוע וחצי, הכל התנהל טיפ טופ (לא הייתה לי אפשרות להכנס לבלוג אז כתבתי סיכום כל יום מול ר' שלא היה מרוצה מהעניין)

ואז הכל הסתובב והרגשתי כובד נוראי. לרגע איבדתי את עצמי.

אחרי שניות הבנתי שהעיניים הספק מודאגות ספק כועסות בטירוף של ר' בוחנות אותי ומוודאות שלא קיבלתי שום מכה.

ומה שבא אחרי זה היה רק (סליחה ר') : "בלה בלה בלה!!!!".

ובימים שלאחר מכאן ר' עשה שמיניות באוויר ופשוט עקב אחרי כל מה שאכלתי ויותר מזה - דאג שאני יאכל כמוהו.

למזלי הוא מתקלח על בסיס יומיומי ובזמן הזה פשוט הזרמתי כדורי לקסעדין לפה כאילו היו סוכריות גומי.

אבל לא יכולתי לברוח מהתוצאות. ויש.

העגלגלות שתקפה אותי נוראית, דוחה ובלתי נסבלת!!!!! אני 53.5 וזה אומר שעליתי מעל ל3 קילו!

הייתי מרחק נגיעה מקידומת 4 וזה פשוט נהרס. ירד לטימיון.

איך אפשר שלא לקבל דיכאון?

את ר' הענשתי כבר בדרך אחרת שהיא התנזרות ובכלל, מי רוצה לעשות סקס עם גוף מגעיל?

מעצבן אותי שהימים עוברים, ההתחלות החדשות שלי מתרסקות, שהקיבה שלי נשרפת מבפנים כל פעם שאני רעבה,

הגוף שלי שמן ובמצב נורא מבחינה בריאותית יותר מאי פעם ואני ממש לא מוצאת את עצמי פתאום.

אררררררררררררר.

הABC דיאט הלכה לי כ"כ טוב, עובדה - התעלפתי, ואז בא משהו כמו חבר אוהב ומודאג והרס לי את הכל. כמה לא הוגן מצידי לחשוב ככה.

זה הזוי.

זהו אני כבר בת 18 והחיים שלי סובבים אחרי אותו הדבר כבר 4 שנים.

4 שנים בשביל להגיע ל46!? או אפילו ל49!?

אני בדיחה.

אם הייתי סותמת את הפה שלי לעוד חודש לפוסט הזה אולי הייתה נימה יותר חיובית וחייכנית,

אבל לא בפוסט הזה ולא בשום פוסט יש לי נימה כזאת. כי אני רק עולה במשקל, כל הזמן, נון סטופ.

אני פשוט שבורה. כולי בלחץ ואני כבר לא מסוגת לסבול את המצב הזה. לסבול את עצמי.

המצבי רוח שלי משתנים מקצה לקצה ואני יותר גרועה מאישה בהריון. (גם במצ"ר וגם באכילה).

אני לא מתליחה להבין למה אחרי 4 שנים של נסיונות אני לא זזה לשומקום.

סבבה, אז ירדתי מ59 שהיה המשקל שיא שלי, אבל זה לא יעזור לי אם אני יעלה את הכל עכשיו.

הלוואי שפשוט מישהו מהאנשים הקורבים אליי היה מבן אותי, מדרבן אותי, חוטא ביחד איתי.

היה נחמד לעשות את זה עם חברה, לחלוק איתה תסכולים ולהעביר איתה צומות. כמה רע מצידי, לא הייתי מאחלת את החולניות הזאת לאף אחד.

למרות שעשיתי משהו לא טוב, אבל זה לפוסט אחר.

עד כאן, אני מניחה שאני אצטרך לשנס את מותניי ולהתחיל לשקר ולהסתיר קצת יותר טוב.

פעם הייתי מעבירה ימים של צומות אבל מבחינם כולם הייתי טוחנת המבורגרים, אני אתרכז בזה.

אני צריכה להתעלות על עצמי אחרת גם המעט שהספקתי ב4 שנים ילך לפח ואני בחיים לא יעמוד בזה. אני אעדיף למות.

ואסור לי להרגיש ככה.

פשוט, הלוואי שיום אחד אני אהיה מרוצה.

לוס.

חג שמח ונקווה שהימים הבאים ילוו גם ברוגע ובשלווה.

כרגע על קו ר'-בית, לא אוכלת-טורפת. סך-הכל 51 קילו של גועל.
סחרחורת מפעם לפעם, הקיבה זועקת והזיעה מתגברת. אני חלשה, אבל חזקה כי סרבתי לאכול שוב.
אבל קשה לעבור גמילה, קשה לחזור למינימום אחרי שהתרגלתי למקסימום.
אז אני אומרת לעצמי שאני אקח קצת ואמשיך עם הגמילה אחרי זה.
אז קצת במונחים של מקסימום זה לא ממש קצת ואז בא לי להיגמל מהחיים.
למה אני כזאת כישלון גמור?
אני כ"כ מכורה לאוכל, אני לא מצליחה להתמודד איתו או להתנהל איתו ובטח שלא בלעדיו.
ואני מנסה בכל כוחי. אבל אני חלשה.
אני כבר לא מסודרת, הכל מבולגן וחסר התאמה. אין שום הקפדה.
הבוקר עובר ואז שוב מתחילים תסמיני גמילה, כאבים בעיקר. ולי יש שוב הדרך להפסיק אותם.
רק צעד אחד, משהו קטן מהמקרר, איזה פרי...או טוסט, או פנקייק, או שוקולד או בורקס או... איכס.
זה לא נגמר. מעגל של הרס.
'מכרתי את עצמי לשטן' אני ממלמלת לר' ומנסה לחשוב האם אי פעם אצליח לשלם מחיר כה גבוה.
ויש לי סיוטים על אוכל וחלומות על איזה אחד ששכחתי ממזמן, חלומות על עידן. מאיפה הוא בא פתאום?
אולי זה לא בגדר חלום וזה נכנס לקטגוריה של הסיוטים. האמת שלא אכפת לי.
לישון ליד ר' ולהיות בתוך סיוט על עידן זה לא מצב אידיאלי אבל אם לא אכפת לי אז לא ממש משנה על מה הסיוט הא?
ולמה לא אכפת לי לישון ליד אחד ולחלום על כאילו אחר? כי הראש שלי מתמקד רק בדבר אחד - בקילוגרמים!
מה זה רגשות לעומת להוריד עוד קילו? מה זה חלום מטופש ליד התגשמות כל מהותי?
בא לי לבכות.
למה אני לא יכולה להיות רגילה, שיהיה אכפת לי מדברים רגילים, לרצות דברים רגילים.
למה אני תמיד חייבת להיות יוצאת דופן.
בזמן שלמישהי רגילה יפריע שהג'ינס לא מתאים לנעליים לי יפריע כמה שהגי'נס לא מתאים לי לגוף - כמו כל דבר.
וזה מזכיר לי -
את יום כיפור העברתי בעיקר עם ר'. יצאתי בניגוד לרצוני. ולמה?
ביום כיפור אי אפשר להודיע מראש לכן באים בלי הודעה והאמת שאין לי בעיה עם זה אבל כשבאים בבגדים יפים ונראים כ"כ טוב,
כשאני עוד בפיג'מה וחושבת על מה שהולך להיות לי כשאני אתחיל להתארגן זה לא טוב.
אז אני מתבקשת להתארגן ככה במהירות ולצאת להסתובב קצת. שלושה אנשים מחכים לי כרגע ואני בתיסבוכים.
שום דבר לא נראה עליי טוב, שום דבר לא מתאים, אני בכלל לא מאורגנת ולעומתן אני נראית כ"כ רע.
הן כנראה מבינות שזה לא הולך להסתדר ואני נותרת עם ר', מתחילה לבכות.
למה למה למה, מה כ"כ קשה לקחת משהו מהארון וללבוש? יש לי כ"כ הרבה בגדים שכל אחת הייתה רוצה.
"אני לא מאמין שאת כזאת עיוורת, היא לא שמנה אבל בהחלט שוקלת הרבה יותר ממך" ר' ניסה לדבר אליי בהיגיון.
חוזר על מה שאני כבר יודעת.
אבל מה זה משנה אם היא יותר שמנה ממני כל עוד לה נוח עם עצמה וכשהיא יוצאת היא פשוט נראית מליון דולר.
זה כל פעם אותו הדבר. אף פעם לא קל איתי.

אמן שיום אחד אני פשוט יוכל למשוך משהו מהארון, הוא יעלה בלי בעיה ואני אדע שלא משנה מה - אני נראית טוב, אני רזה. סופר רזה.
יקומו החכמים ויגידו - אבל את כבר רזה.
אז?
אתם מכירים עשיר שלא היה רוצה להיות עשיר יותר?!?!?!?!? (נכתב בעצבים, גם לי מותר להתנהג בילדותיות לפעמים)
אני רוצה להיות רזה יותר! אבל בגלל שלדעתי אני בכלל לא עונה להגדרה של 'רזה' אז כן, אני רוצה להיות רזה.
- השורות האחרונות נכתבו עם התעלמות מוחלטת מהעובדה שלא משנה כמה רזה אני אהיה אני תמיד אראה לעצמי שמנה.

בינתיים יש ימים שאני נראית סופר מפחידה מרוב שלא אכלתי וגם אני מאוד עצבנית.
בגלל שאני אצל ר' אז הוא זה שסובל -אבל באמת סובל- ממצבי הרוח המשתנים שלי.
מתוכננות לנו כמה ארוחות ערב בחוץ, איזה דיכאון.
ניסיתי פעם לתת לר' לאכול לבד וזה התקבל בהרבה מבטים חשדניים מצד כל העובדים. זה לא מצב נעים ובהחלט לא ממליצה.
הפחד שלי הוא שברגע שאני אגע במשהו אז כרגיל אני אגע בהכל.
חסרת מעצורים שכמותי.
מה יהיה?
עוד מעט יש לי גם טיול שנתי. לבכות לבכות לבכות. טיול שנתי בחורף?!
לא מספיק שאני נראית ענקית אני גם אצטרך לשים עלי עוד שכבות ולהראות כמו איזה דמות מסאות'פארק!?
ולשים ג'ינס?! אין לי ג'ינסים - אפילו לא אחד שאני לובשת. ומפחיד אותי למדוד משהו שנראה עלי כ"כ נורא.
איזה בעיות וחיים קשים יש לי הא?  אני כזאת עלובה.

יבוא יום ואני אכתוב על משהו משמעותי. מבטיחה.
לוס.

היום (שני 5/10) נשקלתי - 51.2

יום שישי 9/10 אני מקווה לשקול 50.5 סליחה, לא מקווה. יום שישי אני אשקול ככה.

עריכה: מאוחר יותר אחרי שכתבתי את הפוסט הלכתי לסיבוב עם ר'. נחשו מה.

קניתי לא אחד, לא שניים, לא שלושה אלא ארבעה ג'ינסים! מאפס ג'ינסים בארון פתאום יש לי בשפע.

ואם להיות כנה ולהודות, קניתי אותם במידות קטנות ממה שחשבתי.

וזה עדיין לא טוב מספיק.

בפוסט האחרון שלי כתבתי שהתעלמות הורגת ובימים האחרונים התחוור לי שאני עשיתי אותו הדבר.
בשנתיים האחרונות יצא לי לראות בביה"ס ילדה, קטנה ממני, שלראות אותה בשבילי היה כמו שלט גדול - 'הפרעות אכילה'.
ראיתי את זה בשיער שלה, בהליכה המכופפת שלה (גם לי יש כזאת),

בחוסר ביטחון שהיא מקרינה אבל מה שהכי צעק אצלה היו העיניים.
הייתי רואה אותה כמה פעמים בשבוע, בד"כ ליד המזכירות או חדר המורים,
יצאתי מתוך הנחה שגם היא בזבזה את רוב ימיה בבית וכשהגיעה לביה"ס עסקה בתירוצים.
רציתי לגשת אליה, להציע לה לדבר, לשאול אותה או לעשות כל דבר ותמיד דחיתי את זה או אמרתי לעצמי שזה טיפשי.
חשבתי על עצמי ועל כמה שאני לא הייתי רוצה שיתערבו לי במה שעובר עליי, כי המחלה היא שלי! (למרות שההפך הוא הנכון), אז למה לי להתערב במה שעובר עליה? רק כי עליי עובר אותו הדבר?
הייתה פעם שראיתי אותה בקניון, היא נראתה לי יפהפייה מרוב שנראתה גמורה, האמת שהיא הייתה דיי מסובבת,
השיער הדליל שלה היה נראה נורא והמבט שלה בי אמר לי הכל. היה לה יופי של הרס.
אותו היופי שאני כ"כ רציתי ועד היום כ"כ רוצה.

התחילה השנה ולא קרה שראיתי אותה, האמת שבכלל לא חשבתי עליה עד ששמעתי שהיא מאושפזת...
היא בולמית.
כששמעתי את זה הרגשתי כאב של ממש עליה וכעס על עצמי שלא דיברתי - אפילו אם זה היה מציק.
אולי הייתי יכולה לתמוך בה או משהו כזה, עכשיו אני כבר לא אדע.
מסקרן אותי לדעת איך היא תראה כשהיא תחזור לביה"ס, אם היא באמת תהיה בריאה או שתחזור לדרכה ההרסנית.
אני חושבת שהאפשרות השניה היא הסבירה יותר, המבט שלה חרוט לי בראש כבר ימים והוא נראה נחוש.
נחוש לגרום כמה שיותר הרס עצמי.

עדיין לא יצא לי לצום צום מלא בכיפור - תמיד בלי אוכל על המחשב או עם אוכל בטלוויזיה.

נראה לי שהשנה אני אצום בגלל רגשות אשם. פעם ראשונה שיש לי סיבה אמיתית שבאה ממני.

מה אתן הייתן עושות במקומי? ניגשות לילדה זרה או לא מתערבות? [מתוך מחשבה שרוב הקוראות הן בנות]

שבוע עבר, הוא היה שונה משאר השבועות בשנים האחרונות.
זה היה שבוע של אכילה 'תקינה', של סבל מתמשך, שהשאיר אותי 1-2 קילו יותר ועם נזק לא נורמלי בקיבה.
אני מניחה שכעת אני שוקלת 51-2-3 משהו בסביבות המשקל הזה. לחשוב שעד מלפני חודש וחצי נגעתי ב49.9 ... לפחות.
ר' אומר שאני דרמטית, שלא קרה לי כלום ועובדה שאני עדיין נושמת. אני בתגובה הכרזתי בפניו על צום.
הרבה זמן לא צמתי. אני שונאת את עצמי על זה. אני פשוט חסרת מעצורים כרגע בכל מה שקשור לאוכל.
כבר אין לי תוכנית ברורה, אין לי מטרה ברורה, אין לי מספיק כוח להתנגד לכל המזונות עתירי הקלוריות.
נמאס לי להגיד שאני פשוט רוצה להיות 'רזה', אני רוצה יותר מזה, אני רוצה להיות הכי רזה ולשמור על זה.
אני רוצה רווח של 5 ס"מ לפחות בין שתי הרגליים ובטן שטוחה שתידבק לי לגב.
לא יכולה לסבול את עצמי, לא יכולה לסבול את ההרגשה הזאת שאני 'מתגלגלת' ממקום למקום,

שונאת כל דבר בי עכשיו (חוץ מהחזה).

איך כבר שנה אני באותו המקום? בלי ימינה או שמאלה, איך?

אני באמת הולכת לנסות להתמיד כדי להגיע הפעם לתוצאות ממשיות, להגיע אחת ולתמיד ל46-7.

לדעתי כדי לעשות את זה אני צריכה לקנות אחת ולתמיד משקל - מה שאומר מלחמה עם אמא.

היא לא טיפשה, היא יודעת שאם משקל יכנס בדלת הבית דברים יהיו גרועים יותר ולכן היא מגנה את העניין בתוקף.

אז כן, היא לא טיפשה. סתם עיוורת.

בכל מקרה, כסף לא חסר (למרות שאין גם עודף) ועכשיו אני לא ממש תלויה בה אז השבוע אני אקנה משקל.

אני מקווה שזה באמת מה שיעזור לי ויעיר אותי מהמציאות ה'אופורית' של אוכל בלי חשבון,

כי אני ממש צריכה איזו סטירה מצלצלת.

צום: כבר 27 שעות. (צריך להתחיל מאיפה שהוא...)

שברתי את הצום מרוב סחרחורת! אחרי פחות מ30 שעות-סחרחורת... הגוף שלי באמת לא בעניין.

בכל מקרה, הצום נשבר עם סכום קלוריות נכבד, 300, מסלט ועוגיות כמובן.

יצאתי לסיבוב קצר כדי לפצות על העניין (מזלי שהייתי היום ממש פעילה בלי קשר להליכה)

אני מאחלת לכולכם שתהיה לכם שנה של אושר, בריאות, הצלחה ואהבה.

שכל משאלותיכם וחלומותיכם יתגשמו ושחיוך ילווה אתכם לאורך כל הדרך. 3>

לוס.

עריכה: איימי לי, אני יותר מאשמח, רק עכשיו בדקתי את המייל אחרי ימים ארוכים. 3>