Extraordinary

זהו רישמית אני נחשבת פגומה. 

מה שלא עשו צומות, הרעבה, משלשלים, התבודדות הצליחו לעשות התקפי חרדה.

מלפני שלושה שבועות היה הראשון, חשבתי שהוא גם יהיה האחרון כי מה לי ולהתקפי חרדה? 

התקפי חרדה כל המהות שלהם היא חרדה קיומית ויש לה כל מיני צורות, בגלל זה אני גם מתקשה להאמין שאני חרדה מלהפסיק להתקיים, הרי זה מה שרציתי רוב חיי ובחלק מהזמן הרגשתי כאילו אני באמת לא מתקיימת.

בכל אופן שוב קיבלתי את כל תשומת הלב הלא רצויה, מספיק שאני מרגישה כמו נטע זר עכשיו מסתכלים עליי כעל מקרה נפשי אבוד, זכוכית שברירית.

לקח כמה ימים עד שאמא הפסיקה להתקשר מליון פעמים ביום רק כדי לגלות שאני חיה את חיי כרגיל.

ואז אתמול קרה. אתמול שוב חייתי את חיי כרגיל ואני לא בטוחה באיזה שלב גרמתי להתקף נוסף, אבל הוא קרה.

הפעם הבנתי מה אני צריכה לעשות.

ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל למרות שהמחשבות שלי נקרעו בניהן ״את לא באמת מצליחה לנשום/זה בסדר תמשיכי״ כי התחושה היא שבאמת אי אפשר לנשום, אין אוויר, הכל וואקום.

ואז ביקשתי מאמא את כדור מה חפיסה שקיבלתי מהרופא שבועיים לפני ״שרק תהיה אצלך בתיק למקרה ש״ כפי שהוא הגדיר ואני הייתי בטוחה שהד״ר לא מבין- לא יהיה עוד מקרה ש. 

ואני יכולה להאשים רק את עצמי שבחרתי לי בחיים השבורים האלה, חיים שהרס מתניע אותם וחוסר מזל אופף אותם. למדתי כבר ממזמן שמחשבה יוצרת מציאות אבל החשיבה שלי דפוקה. 

אולי אמא צודקת ואני חכמה מאוד, גאונה, וסופי ככזאת הוא בעצם להשתגע לא? קרה לטובים בעולם.

לפחות הדבר שנותן לי נחת זה שאני רזיתי מאוד ואני ממשיכה. למי יש זמן להתעסק באוכל בימים לחוצים שכאלה? 

בטח לא לי. 

אני עכשיו אמורה לישון אז אני חוטאת בכוס יין, זה רע להגיד אבל כשאני שותה אני מרגישה כאילו אני חוזרת לחיים, כאילו סוף סוף הדם זורם לכל הגפיים והתאים בגוף. אני נזהרת באלכוהול בגלל זה, יותר נכון אני בכלל לא אוהבת אלכוהול חוץ מיין אדום ובירה. בירה לא מסכנת אותי כשאני שותה אותה רני מתייחסת אליה כאל ארוחה. יין זה כבר סיפור אחר. יין פותר לי את כל הבעיות ובגלל זה הוא הכי מסוכן אני כבר יודעת. הייתה תקופה שזה היה מוגזם, הייתי מגיעה מהעבודה והדבר הראשון שהיה נכנס לי לפה היה יין וגם האחרון כי הייתי נרדמת. זה מה שבעצם רציתי, לישון, ובהבנה שלי היין עזר לי פשוט לישון. וגם עכשיו אני מרגישה אותו עוזר לי. 

הלוואי שהייתי יכולה להתחיל את החיים שלי מהתחלה, ואם לא מהתחלה אז לחזור 10 שנים אחורה לרגע שבאמת שינה אצלי הכל. ״למה כל הבנים רוצים את לוס יש לה רגליים שמנות״ כמה בכיתי ואיך לא השכלתי להבין שזאת קנאה בצורה הכי טהורה שלה? פשוט שילמתי בחיי נפשית ופיזית על משפט שנאמר בקנאה בחצר בית ספר אפילו לא בפומבי. סתם נאמר, נזרק לחלל האוויר. ואז היה גם הוא, שפשוט הפיל אותי לקרשים, ניפץ אותי למליון חתיכות קטנות עזר לי לטאטא קצת ובכלל תמיד ישאר שם, במקום לא מושג. והכרתי גם מישהו חדש, שהוא לא דומה לו בכלל, התגלמות השלמות. יש בו מהכל, האופי היופי החכמה התבונה הבוגרות האחריות.... ובעצם הבעיה עכשיו היא אחרת, מה מישהו כזה יכול למצוא במישהי כמוני? 

לוס. 

כרגע על קו ר'-בית, לא אוכלת-טורפת. סך-הכל 51 קילו של גועל.
סחרחורת מפעם לפעם, הקיבה זועקת והזיעה מתגברת. אני חלשה, אבל חזקה כי סרבתי לאכול שוב.
אבל קשה לעבור גמילה, קשה לחזור למינימום אחרי שהתרגלתי למקסימום.
אז אני אומרת לעצמי שאני אקח קצת ואמשיך עם הגמילה אחרי זה.
אז קצת במונחים של מקסימום זה לא ממש קצת ואז בא לי להיגמל מהחיים.
למה אני כזאת כישלון גמור?
אני כ"כ מכורה לאוכל, אני לא מצליחה להתמודד איתו או להתנהל איתו ובטח שלא בלעדיו.
ואני מנסה בכל כוחי. אבל אני חלשה.
אני כבר לא מסודרת, הכל מבולגן וחסר התאמה. אין שום הקפדה.
הבוקר עובר ואז שוב מתחילים תסמיני גמילה, כאבים בעיקר. ולי יש שוב הדרך להפסיק אותם.
רק צעד אחד, משהו קטן מהמקרר, איזה פרי...או טוסט, או פנקייק, או שוקולד או בורקס או... איכס.
זה לא נגמר. מעגל של הרס.
'מכרתי את עצמי לשטן' אני ממלמלת לר' ומנסה לחשוב האם אי פעם אצליח לשלם מחיר כה גבוה.
ויש לי סיוטים על אוכל וחלומות על איזה אחד ששכחתי ממזמן, חלומות על עידן. מאיפה הוא בא פתאום?
אולי זה לא בגדר חלום וזה נכנס לקטגוריה של הסיוטים. האמת שלא אכפת לי.
לישון ליד ר' ולהיות בתוך סיוט על עידן זה לא מצב אידיאלי אבל אם לא אכפת לי אז לא ממש משנה על מה הסיוט הא?
ולמה לא אכפת לי לישון ליד אחד ולחלום על כאילו אחר? כי הראש שלי מתמקד רק בדבר אחד - בקילוגרמים!
מה זה רגשות לעומת להוריד עוד קילו? מה זה חלום מטופש ליד התגשמות כל מהותי?
בא לי לבכות.
למה אני לא יכולה להיות רגילה, שיהיה אכפת לי מדברים רגילים, לרצות דברים רגילים.
למה אני תמיד חייבת להיות יוצאת דופן.
בזמן שלמישהי רגילה יפריע שהג'ינס לא מתאים לנעליים לי יפריע כמה שהגי'נס לא מתאים לי לגוף - כמו כל דבר.
וזה מזכיר לי -
את יום כיפור העברתי בעיקר עם ר'. יצאתי בניגוד לרצוני. ולמה?
ביום כיפור אי אפשר להודיע מראש לכן באים בלי הודעה והאמת שאין לי בעיה עם זה אבל כשבאים בבגדים יפים ונראים כ"כ טוב,
כשאני עוד בפיג'מה וחושבת על מה שהולך להיות לי כשאני אתחיל להתארגן זה לא טוב.
אז אני מתבקשת להתארגן ככה במהירות ולצאת להסתובב קצת. שלושה אנשים מחכים לי כרגע ואני בתיסבוכים.
שום דבר לא נראה עליי טוב, שום דבר לא מתאים, אני בכלל לא מאורגנת ולעומתן אני נראית כ"כ רע.
הן כנראה מבינות שזה לא הולך להסתדר ואני נותרת עם ר', מתחילה לבכות.
למה למה למה, מה כ"כ קשה לקחת משהו מהארון וללבוש? יש לי כ"כ הרבה בגדים שכל אחת הייתה רוצה.
"אני לא מאמין שאת כזאת עיוורת, היא לא שמנה אבל בהחלט שוקלת הרבה יותר ממך" ר' ניסה לדבר אליי בהיגיון.
חוזר על מה שאני כבר יודעת.
אבל מה זה משנה אם היא יותר שמנה ממני כל עוד לה נוח עם עצמה וכשהיא יוצאת היא פשוט נראית מליון דולר.
זה כל פעם אותו הדבר. אף פעם לא קל איתי.

אמן שיום אחד אני פשוט יוכל למשוך משהו מהארון, הוא יעלה בלי בעיה ואני אדע שלא משנה מה - אני נראית טוב, אני רזה. סופר רזה.
יקומו החכמים ויגידו - אבל את כבר רזה.
אז?
אתם מכירים עשיר שלא היה רוצה להיות עשיר יותר?!?!?!?!? (נכתב בעצבים, גם לי מותר להתנהג בילדותיות לפעמים)
אני רוצה להיות רזה יותר! אבל בגלל שלדעתי אני בכלל לא עונה להגדרה של 'רזה' אז כן, אני רוצה להיות רזה.
- השורות האחרונות נכתבו עם התעלמות מוחלטת מהעובדה שלא משנה כמה רזה אני אהיה אני תמיד אראה לעצמי שמנה.

בינתיים יש ימים שאני נראית סופר מפחידה מרוב שלא אכלתי וגם אני מאוד עצבנית.
בגלל שאני אצל ר' אז הוא זה שסובל -אבל באמת סובל- ממצבי הרוח המשתנים שלי.
מתוכננות לנו כמה ארוחות ערב בחוץ, איזה דיכאון.
ניסיתי פעם לתת לר' לאכול לבד וזה התקבל בהרבה מבטים חשדניים מצד כל העובדים. זה לא מצב נעים ובהחלט לא ממליצה.
הפחד שלי הוא שברגע שאני אגע במשהו אז כרגיל אני אגע בהכל.
חסרת מעצורים שכמותי.
מה יהיה?
עוד מעט יש לי גם טיול שנתי. לבכות לבכות לבכות. טיול שנתי בחורף?!
לא מספיק שאני נראית ענקית אני גם אצטרך לשים עלי עוד שכבות ולהראות כמו איזה דמות מסאות'פארק!?
ולשים ג'ינס?! אין לי ג'ינסים - אפילו לא אחד שאני לובשת. ומפחיד אותי למדוד משהו שנראה עלי כ"כ נורא.
איזה בעיות וחיים קשים יש לי הא?  אני כזאת עלובה.

יבוא יום ואני אכתוב על משהו משמעותי. מבטיחה.
לוס.

היום (שני 5/10) נשקלתי - 51.2

יום שישי 9/10 אני מקווה לשקול 50.5 סליחה, לא מקווה. יום שישי אני אשקול ככה.

עריכה: מאוחר יותר אחרי שכתבתי את הפוסט הלכתי לסיבוב עם ר'. נחשו מה.

קניתי לא אחד, לא שניים, לא שלושה אלא ארבעה ג'ינסים! מאפס ג'ינסים בארון פתאום יש לי בשפע.

ואם להיות כנה ולהודות, קניתי אותם במידות קטנות ממה שחשבתי.

וזה עדיין לא טוב מספיק.