Extraordinary

זהו רישמית אני נחשבת פגומה. 

מה שלא עשו צומות, הרעבה, משלשלים, התבודדות הצליחו לעשות התקפי חרדה.

מלפני שלושה שבועות היה הראשון, חשבתי שהוא גם יהיה האחרון כי מה לי ולהתקפי חרדה? 

התקפי חרדה כל המהות שלהם היא חרדה קיומית ויש לה כל מיני צורות, בגלל זה אני גם מתקשה להאמין שאני חרדה מלהפסיק להתקיים, הרי זה מה שרציתי רוב חיי ובחלק מהזמן הרגשתי כאילו אני באמת לא מתקיימת.

בכל אופן שוב קיבלתי את כל תשומת הלב הלא רצויה, מספיק שאני מרגישה כמו נטע זר עכשיו מסתכלים עליי כעל מקרה נפשי אבוד, זכוכית שברירית.

לקח כמה ימים עד שאמא הפסיקה להתקשר מליון פעמים ביום רק כדי לגלות שאני חיה את חיי כרגיל.

ואז אתמול קרה. אתמול שוב חייתי את חיי כרגיל ואני לא בטוחה באיזה שלב גרמתי להתקף נוסף, אבל הוא קרה.

הפעם הבנתי מה אני צריכה לעשות.

ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל למרות שהמחשבות שלי נקרעו בניהן ״את לא באמת מצליחה לנשום/זה בסדר תמשיכי״ כי התחושה היא שבאמת אי אפשר לנשום, אין אוויר, הכל וואקום.

ואז ביקשתי מאמא את כדור מה חפיסה שקיבלתי מהרופא שבועיים לפני ״שרק תהיה אצלך בתיק למקרה ש״ כפי שהוא הגדיר ואני הייתי בטוחה שהד״ר לא מבין- לא יהיה עוד מקרה ש. 

ואני יכולה להאשים רק את עצמי שבחרתי לי בחיים השבורים האלה, חיים שהרס מתניע אותם וחוסר מזל אופף אותם. למדתי כבר ממזמן שמחשבה יוצרת מציאות אבל החשיבה שלי דפוקה. 

אולי אמא צודקת ואני חכמה מאוד, גאונה, וסופי ככזאת הוא בעצם להשתגע לא? קרה לטובים בעולם.

לפחות הדבר שנותן לי נחת זה שאני רזיתי מאוד ואני ממשיכה. למי יש זמן להתעסק באוכל בימים לחוצים שכאלה? 

בטח לא לי. 

אני עכשיו אמורה לישון אז אני חוטאת בכוס יין, זה רע להגיד אבל כשאני שותה אני מרגישה כאילו אני חוזרת לחיים, כאילו סוף סוף הדם זורם לכל הגפיים והתאים בגוף. אני נזהרת באלכוהול בגלל זה, יותר נכון אני בכלל לא אוהבת אלכוהול חוץ מיין אדום ובירה. בירה לא מסכנת אותי כשאני שותה אותה רני מתייחסת אליה כאל ארוחה. יין זה כבר סיפור אחר. יין פותר לי את כל הבעיות ובגלל זה הוא הכי מסוכן אני כבר יודעת. הייתה תקופה שזה היה מוגזם, הייתי מגיעה מהעבודה והדבר הראשון שהיה נכנס לי לפה היה יין וגם האחרון כי הייתי נרדמת. זה מה שבעצם רציתי, לישון, ובהבנה שלי היין עזר לי פשוט לישון. וגם עכשיו אני מרגישה אותו עוזר לי. 

הלוואי שהייתי יכולה להתחיל את החיים שלי מהתחלה, ואם לא מהתחלה אז לחזור 10 שנים אחורה לרגע שבאמת שינה אצלי הכל. ״למה כל הבנים רוצים את לוס יש לה רגליים שמנות״ כמה בכיתי ואיך לא השכלתי להבין שזאת קנאה בצורה הכי טהורה שלה? פשוט שילמתי בחיי נפשית ופיזית על משפט שנאמר בקנאה בחצר בית ספר אפילו לא בפומבי. סתם נאמר, נזרק לחלל האוויר. ואז היה גם הוא, שפשוט הפיל אותי לקרשים, ניפץ אותי למליון חתיכות קטנות עזר לי לטאטא קצת ובכלל תמיד ישאר שם, במקום לא מושג. והכרתי גם מישהו חדש, שהוא לא דומה לו בכלל, התגלמות השלמות. יש בו מהכל, האופי היופי החכמה התבונה הבוגרות האחריות.... ובעצם הבעיה עכשיו היא אחרת, מה מישהו כזה יכול למצוא במישהי כמוני? 

לוס. 

"המחלה בתוכי, על כולי. היא חיה, נושמת, עכשיו יותר מתמיד.

לוקחת כל קלוריה ועושה ממנה ז'יטון, שאיתו היא תרוץ להמר על כך שאוריד את כל מה שהעלתי, מתי שארצה.

היא מאמינה בי, המחלה הזאת, כמו שאף אחד לא האמין או מאמין או יאמין בי לעולם.

אנחנו לא צוות, אנחנו לא גוף אחד, אנחנו צו, אנחנו דיבר, חשוב יותר מ"לא תרצח" . "

עשיתי מנוי לספרייה. יצא שהשאלתי ספר אחד על הפרעות אכילה וספר אחד על התאבדויות (לא אומר לי כלום). 

את "אכולות" של רותי זוארץ סיימתי תוך כמה שעות בודדות, ספר מרתק, קשה לעיכול והאמת שהוא מתאר ברובו בולמיה דבר שקצת הקשה עליי להתחבר אליו ממש. אני חוטאת בהרעבה לא בהקאות אבל מדהים איך עדיין אפשר להזדהות. 

הכמיהה המעוותת הזאת לאהבה והסיפוק שנקבל מהפרעות אכילה היא כנראה נחלת הרוב. 

היום באמת הרגשתי שאף אחד לא יכול לאהוב אותי כמו המחלה.

חשתי התעלמות אפילו מחברותיי הטובות ביותר דבר שממש עצבן אותי (ומאוד קשה לעצבן אותי).

רציתי לשפוך ולדבר ורגע לשתף במה שאני מרגישה אבל אף אחת לא ממש נתנה לי הזדמנות.

האחת דיברה במשך שעתיים על עצמה ואחרי זה פשוט רצתה ללכת לישון,

השנייה רבה עם חבר שלה, השלישית לא ענתה.... כבר לא היה לי כוח לנסות עם השאר. 

פשוט ישבתי והקשבתי למוזיקה כי במילא זה הדבר הכי מנחם שקיים, לדעתי יותר מאוכל.

יש לי ריק שאוכל בחיים לא יוכל למלא. 

אז אני מקשיבה למוזיקה, ומציירת, ועובדת, ויוצאת, ולא אוכלת...

מזעזע אותי לחשוב שכל הריק הזה הוא בגלל מישהו. שמשהו שהוא לא הפרעות אכילה עשה בי כזה חלל.

בעוד חודש פחות כמה ימים עשיתי צעד ששינה בי משהו מהקצה אל הקצה. עשיתי צעד ונכנסתי לחנות שנכנסתי אליה מאה פעמים לפני.

עשיתי צעד הרמתי מבט וקיבלתי נוק אאוט. 

אני מתפללת בכל לילה שההפרעה תציל אותי מזה. שזה יעבור כשאני אהיה רזה, שהיא תישאר ותתמוך ולא תעזוב.

שתגרום לי להבין שאני לא צריכה אותו כי בכל יום שבחרתי בה אני במילא מתקרבת לאושר. 

שיש לי אותה ואני לא צריכה אותו.

שהיא תחזיר לי את הביטחון. 

אני נאחזת במחלה כדי לא להיכנע לשברון לב.

פתאום כל הקשיים שהיו לי בשמונה שנים האחרונות בצל המחלה כבר לא נראים קשיים. כאילו עד היום לא ידעתי כאב מהו. 

כל כאב פיזי או נפשי אחר שהיה לי לא משתווה לכאב החד הזה.

להתקעקע היה ליטוף לידו.

אני מרגישה שאני משתגעת ומאבדת את זה יותר מתמיד.

ואני מפחדת לישון. 

הבטן ריקה ולוקח זמן להירדם. ואני חושבת עליו, על מה הייתי יכולה לעשות שונה.

על זה שאולי תהיה לי עוד הזדמנות והפעם המחלה תהיה איתי לאורך כל הדרך. 

ואז אני נרדמת ואני חולמת עליו. כאילו נגמרו החלומות בבנק החלומות. 

כאילו אין שום נעל, בגד, תיק, חופשה, לוטו, מטרה שאני רוצה או אנשים אחרים לחלום עליהם.

כזה חוסר אונים לא חשתי כבר הרבה מאוד זמן.

כואב לי כשאני ערה וכואב לי כשאני ישנה.

אין דקה של שקט עצמי ביום. 

וגם המוזיקה שמנחמת יותר מאוכל מתחילה לקרטע. גורמת לי להזיל דמעות. 

פעם חשבתי שהפרעת אכילה תהיה הבעיה שלי בחיים.

היום אני הולכת איתה יד ביד ואני מבינה שטעיתי.

כי יש עוד כל כך הרבה בחיים האלה. איכשהו...