מ2007 זה מה שהבלוג הזה בשבילי.
היו ימים שהוא עודכן באופן קבוע, היו חודשים שכלל לא נגעתי בו, אבל תמיד הוא כאן בשבילי.
כאן בשביל הימים האלה שאני מרגישה שאני טובעת במחשבות של עצמי והדמעות מתחילות לחנוק,
ששום דבר לא מסתדר ואני מנסה למצוא הגיון בדברים, באנשים, ללא הצלחה.
כבר הרבה מעבר למקום שאני יכולה לכתוב בו על ההפרעות אכילה.
נדמה שההפרעה והבלוג אלה שני הדברים היחידים שנשארו יציבים בחיים האלה שלי,
היחידים שלא עזבו. ואני מקווה שלא יעזבו לעולם.
היחידים שנשארו לנחם בסוף היום.
התקופה האחרונה הייתה רכבת הרים אחת גדולה.
כנראה מישהו למעלה חשב שהפרעת אכילה זאת לא שריטה מספיק עמוקה אצלי והחליט להכיר לי את הפרעת החרדה, מיותר להגיד שזה מלווה בהתקפים חסרי היגיון.
לפני ששמתי לב כבר התחלתי טיפול תרופתי אצל פסיכיאטרית.
כדי שחלילה אני לא אחיה בלי להיקלט במערכת לבריאות הנפש.
שלא אשאר חלילה כזאת בחורה נורמטיבית.
מה עוד?
לקחתי סיכון, נפתחתי שוב למישהו ואז הוא נעל אותי בחוץ.
השאיר אותי לבד לחשוב מה היה רע בכל הטוב הזה?
אני תוהה למה זה קורה. למה אנשים משנים את דעתם מרגע לרגע.
הבחורה שהחליטה לא לקנות את החולצה שיש לה ביד, הנבחן שהחליט לסמן פתאום תשובה אחרת מהראשונה שהוא בחר בה,
הילד שלא מצליח לבחור איזה קורנפלקס הוא באמת רוצה (הוא בטח ינסה כמה בכל פעם).
וכמובן, הבחור שתמיד נמצא פה ליד ורוצה להישאר, אבל הולך. אני מניחה שגם אפשר לקרוא לו ילד.
וגם לי אפשר לקרוא ילדה,
בכיתי. בכיתי המון. בכיתי כאילו לקחו לי את הצעצוע שהיה הכי יקר לי בעולם.
ובכלל לא אהבתי אותו, אבל בכיתי.
בכיתי כי אחרי שנתיים שחשבתי שכל מה שאהבה עושה זה להרוס ולפגוע התחלתי לחשוב שאולי יש לה עדיין את הצד הטוב.
טעמתי את הטוב. לא רציתי שזה יגמר.
העניין הוא כזה, אפשר להגיד שיש לי הפרעת אכילה אבל זה קצת שונה אצלי.
הסלידה שלי מאוכל גדולה מהסלידה שלי מהגוף.
אני אכן חושבת שאני שמנה לפי ההגדרה העצמית שלי אבל אני עדיין יכולה להבין כמה הסביבה רואה בי בחורה רזה.
אני יודעת שאני נראית טוב, השמועה אומרת שאני אפילו יפה,
כל מה שאני שומעת כל היום זה מחמאות ואני כבר סולדת מהן.
אני יודעת שבשבילי להשיג בחור אחר זה קל כמו לשתות כוס נס קפה בבוקר,
לא חסרה לי התשומת לב ורבים אלו שניסו להגיע אליי ולא הצליחו.
וגם לא יצליחו.
במשך שנתיים הסכמתי לצאת רק עם שלושה בחורים.
עם שניים מהם זה נגמר בדייט אחד ועם השלישי זה נמשך קצת יותר אבל ידעתי שזה לא זה
אז לא היה טעם להמשיך.
באקט של ציניות מוחלטת הסכמתי לצאת עם הבחור, נקרא לו גיל, במשך שלושה שבועות רק ניסיתי להוריד אותו מעליי. אבל הוא כל הזמן ניסה שוב, וכמו אותו הלילה שהוא שינה את דעתו גם אני יום אחד שיניתי את דעתי. נתתי לו צ'אנס.
אני לא יודעת אם אני מתחרטת על כל מה שעברתי איתו, למדתי הרבה דברים חדשים על עצמי.
עם זאת אני לא יכולה שלא להרגיש מרוסקת. פגועה.
מנסה להבין אם הספק היה שם כל הזמן ואולי פספסתי משהו.
תוהה אם הוא עומד להתחרט. מקווה שכן.
גיל מעולם לא היה המשיכה הראשונה שלי, שומדבר בו לא היה הטעם שלי, הנשיקה הראשונה שלנו הייתה אחת מהגרועות שיצא לי לחוות,
ובכל זאת הוא גרם לי לצחוק ואז הבנתי שאני רוצה שהבחור הזה יישאר.
והוא נשאר, לכמה חודשים הוא נשאר.
ואז ויתר עליי. תחושה לא נעימה בכלל.
כמו התחושה של הבטן מלאה אחרי אוכל, אולי התחושה השנואה עליי ביותר.
למזלי קיבלתי את הפרידה כל כך קשה עד שלאכול היה נראה מאמץ אינסופי שכמובן החלטתי לא לעשות.
הגוף והראש דחו כל מחשבה על אוכל, כל תא בגוף כאילו התמקד בבחור הזה.
עברו כמה ימים עד שהצלחתי להכניס משהו לפה ולהילחם בבחילה.
אני מניחה שאני צריכה להודות לגיל, אחרי הכל... הרזיתי 2 קילו ב6 ימים.
חלום של כל בחורה עם הפרעת אכילה.
לצערי רוב החברות שלי עסוקות עכשיו, כולנו כבר במירוץ החיים של הבוגרים,
גיל השאיר אחריו חלל לא קטן ולי אין כל כך איך למלא אותו עכשיו.
עשיתי צעד, נרשמתי ללימודים ואני אתחיל את התואר באוקטובר הקרוב.
מעניין אם הפרעות אכילה באוניברסיטה זה כמו הפרעות אכילה בתיכון.
עוד מעט נגלה.
למי שעוד לפעמים פה, לוס. 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
לוס .