ג’וני בא, וזה משמח.

כפיר היה כ''כ יפה.

באותו יום ראשון שהגעתי לבסיס החדש וראיתי אותו, החלטתי שהוא יהיה החבר שלי.

לאחר שמלאתי  את פרטי בשלישות וקבלתי את טופס הטיולים יצאתי החוצה, והוא עדיין עמד שם באותו מקום, מחייך את החיוך המתוק שלו ומחכה למשהו.

''אתה מחכה למישהו?''

''כן אני אמור לצאת לאבט''ש, אבל מי שאמור להסיע אותי לא מגיע''.

''אה, זה אמור להיות טוב, לא? אני חדשה כאן, רוצה לבוא לעשות איתי טיול? אני לא מכירה פה את הבסיס, אין לי מושג לאן ללכת''.

''כן, אני אבוא איתך, שאני אתן לפ''פ  החדשה שלי ללכת לאיבוד? חס וחלילה,'' הוא צחק, ואני הרגשתי צמרמורות לעורך גופי.

חייכתי אליו, והמשכנו לצעוד בשתיקה.

''הינה זה, שמעתי את קולו באוזני, תחנה ראשונה, אפסנאות.

היי את הולכת להיפטר מהכומתה השחורה והרגילה  שלך...''

''ממש חלומי'' חייכתי אליו, ונכנסתי לתוך מחסן מאובק שמגדלים של קרטונים נחו אחד על גבי השני וציפו כל פינה בחדר.

אחרי ביקור באפסנאות שמשם יצאתי עם מדי ב', כומתה אדומה סיכה של חייל הרגלים, ותג יחידה של הצנחנים, כבר באמת התלהבתי, וברכתי בליבי את קצין המיון החמוד ששלך אותי לפה, ושהעניק לי –טוב בערך- את הכומתה שכל החיילים מנסים לגנוב ברכבות, כדי להכין ממנה רקע אדום.

המשכנו דרך הנשקייה,המרפאה שאותה הגדיר כ-מצרך נדיר ומיוחד- , והרס''ר, אל המשקית ת''ש שלשם נכנתי לבד כדי לעבור רעיון קליטה.

כשיצאתי ממנה הוא חיכה לי בחוץ.

חייכתי.

''איזה חמוד שחיכית, אגב לא אמרתי לך בכלל קוראים לי רוני''

''אני כפיר''

''אני יודעת, קודם השלישה אמרה למשהו שם שאתה מחכה לנהג שיבוא לקחת אותך, אז הבנתי שזה אתה, אבל נעים להכיר ''.

''כן, נעים לי מאוד'', אמר והסתכל לתוך עיני.

כשהגנו לשלישות הוא כבר זיהה את הנהג שאמור להסיע אותו, נפרדנו.

והוא אמר ''רוני, ניפגש בשבוע הבא''

ואני חשבתי, שכ''כ ברור שניפגש.

וכבר לא יכולתי למחוק את החיוך.

פרק ראשון

ביום הראשון כשהגעתי לבסיס הזה ראיתי אותו עומד בכניסה לשלישות, הוא היה יפה כ''כ ונראה היה מבוייש ומתוק, לא יכולתי להסיר ממנו את עיני.

חשבתי לעצמי שאם ככה נראים הבנים בבסיס הזה, בכל זאת היה שווה לעבור לכאן.

אחרי הכול זו אני שרציתי את התפקיד הזה מהרגע ששמעתי עליו.

להיות פ''פ האימא, האחות והחברה של כל הגדוד.

אבל היה לי כיף לחזור כל יום הביתה ולא לעשות כלום חוץ מהתשחץ והסודוקו של ה''ישראלי''.

ואילו עכשיו אני הולכת לישון בבסיס.

הרעיון נראה לי מזעזע והחזיר אותי לימי הטירונות שאומנם היו כפיים, אבל הם היו כשעוד הייתי צעירה ומורעלת.

מאז עברו מים רבים בנהר, עברתי כמעט חצי שרות. והפחתי לחיילת משועממת

אני מודה שעדיין רציתי סוג שרות שונה רציתי לישון בבסיס, רציתי להרגיש שאני עושה צבא, שתרמתי משהו, שצריך אותי.

אז הגשתי טופס 55 (שינוי שיבוץ). לא באמת האמנתי שזה יתקבל.

והנה, עכשיו אני כאן.

ממלא פרטים אישיים בטופס עם כתב קטן מידי שנתנה לי השלישה.

בהתחלה בכלל לא ידעתי שיש תפקיד כזה פ''פ- פקידה פלוגתית, ולא הבנתי למה לוחמים צריכים פקידה, הם כל היום בשטח באימונים, אם איזו ניירת יש להם להתעסק?

הרעיון נראה לי מגוחך.

אבל קצין מיון הסביר לי שכל קשר בין פקידות לפ''פ הינו מקרי בהחלט.

ושבתפקיד הזה אני אמורה היות האימא האחות והחברה הטובה של החיילים שלא רועים בית במשך 3 שנים.

ההגדרה שהוא נתן לתפקיד הלחיצה אותי.

למה הוא חושב שאני יכולה להיות כזו?

חוסר הביטחון שלי תמיד משתלט עלי במצבים כאלו.

אבל טוב, זה גם החמיא לי, שבחרו אותי לתפקיד הזה שנראה היה לי כתפקיד החשוב ביותר בצבא, (אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל באמת תחשבו על זה, אני דואגת שיהיה לחיילים טוב, שיהיו להם חגים ופינוקים ושהם לא רק יתאמנו כל היום, אני מחדירה בהם את המוטיבציה, ודואגת להווי וזה היה נראה לי הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות למען המדינה).

ביום הראשון כשהגעתי לבסיס הזה ראיתי אותו עומד בכניסה לשלישות, הוא היה יפה כ''כ ונראה היה מבוייש ומתוק, לא יכולתי להסיר ממנו את עיני.

חשבתי לעצמי שאם ככה נראים הבנים בבסיס הזה, בכל זאת היה שווה לעבור לכאן.

אחרי הכול זו אני שרציתי את התפקיד הזה מהרגע ששמעתי עליו.

להיות פ''פ האימא, האחות והחברה של כל הגדוד.

אבל היה לי כיף לחזור כל יום הביתה ולא לעשות כלום חוץ מהתשחץ והסודוקו של ה''ישראלי''.

ואילו עכשיו אני הולכת לישון בבסיס.

הרעיון נראה לי מזעזע והחזיר אותי לימי הטירונות שאומנם היו כפיים, אבל הם היו כשעוד הייתי צעירה ומורעלת.

מאז עברו מים רבים בנהר, עברתי כמעט חצי שרות. והפחתי לחיילת משועממת

אני מודה שעדיין רציתי סוג שרות שונה רציתי לישון בבסיס, רציתי להרגיש שאני עושה צבא, שתרמתי משהו, שצריך אותי.

אז הגשתי טופס 55 (שינוי שיבוץ). לא באמת האמנתי שזה יתקבל.

והנה, עכשיו אני כאן.

ממלא פרטים אישיים בטופס עם כתב קטן מידי שנתנה לי השלישה.

בהתחלה בכלל לא ידעתי שיש תפקיד כזה פ''פ- פקידה פלוגתית, ולא הבנתי למה לוחמים צריכים פקידה, הם כל היום בשטח באימונים, אם איזו ניירת יש להם להתעסק?

הרעיון נראה לי מגוחך.

אבל קצין מיון הסביר לי שכל קשר בין פקידות לפ''פ הינו מקרי בהחלט.

ושבתפקיד הזה אני אמורה היות האימא האחות והחברה הטובה של החיילים שלא רועים בית במשך 3 שנים.

ההגדרה שהוא נתן לתפקיד הלחיצה אותי.

למה הוא חושב שאני יכולה להיות כזו?

חוסר הביטחון שלי תמיד משתלט עלי במצבים כאלו.

אבל טוב, זה גם החמיא לי, שבחרו אותי לתפקיד הזה שנראה היה לי כתפקיד החשוב ביותר בצבא, (אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל באמת תחשבו על זה, אני דואגת שיהיה לחיילים טוב, שיהיו להם חגים ופינוקים ושהם לא רק יתאמנו כל היום, אני מחדירה בהם את המוטיבציה, ודואגת להווי וזה היה נראה לי הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות למען המדינה).

אז ניסיתי להתחיל עם הבחור מידי.

זה לא ממש הלך.

שלחתי לו אסמס כאילו בטעות.

''למה נראה לך שזה משנה?''

והוא ענה ''מה??''

''מה, מה? את יודעת למה אני מתכוונת''

''מי זו?''

''אוי רגע, חן זו לא את? אבל עשיתי ''השב'', איזה מוזר''

''  זו לא חן זה הבחור מידי''- כלומר הוא כתב את שמו

''אויי סליחה, דרך אגב אני אני''- כאן כתבתי את שמי.

''שבת שלום אני''

''שבת שלום הבחור מידי''.

זה לא ממש הלך.

זה היה נואש מידי.

עצוב שהגעתי לרמה כזו.

לפחות חברה שלי חזרה מאילת וקנתה לי כובע מדהים.

שבת שלום....

בטלו לי את הניתוח

עד להודעה חדשה.

טוב לא ממש ביטלו פשוט דחו אתו.

הכל בגלל האלרגיה שמתסבר שיש לי לחומר חמצון לשיערות.

אוי נו באמת. איזו מטומטמת אני שחשבתי כמה יהיה מגניב לצבוע את השיער לפני שאני נכנסת לבית חולים.

חחח טוב וגם כדי לעשות עניים למתלמד עם העניים הכחולות.

אוי אני כזו גאון לפעמים.

עכשיו כשאני כבר פחות נפוחה, ולא יוצא לי דבק מהקרקפת, השיערות הפסיקו לנשור ושום דבר לא כואב לי, אני יכולה לצחוק על זה.

אבל עד אתמול הייתי ממש נפוחה ולמרות שהיה לי את הספר הארי פוטר ביד! עוד 4 ספרים מהמבצע אבא ב100 בצומת ספרים וספר מהמבצע בסתימצקי, לא יכולתי לקרוא כלום.

מובן שהיום בבוקר ישר התחלתי לקרוא את הארי פוטר.

אוקיי אנשים בלי לחשוף יותר מידי מידע, זה ספר ענק, אני פשוט מרוגשת כולי:).

סתם.

פשוט אני נהנת שש לי כ''כ הרבה ספרים ושבוע מנוחה. מצחיק שהשבוע הזה הוא באמת מנוחה, כי הכדורים נגד האלרגיה שאני מקבלת הם גם מרדימים אז אני ישנה המון.- לא שזה כזה משנה כי אני תמיד ישנה המון.

סתם עובדה.

כן.

עניים למתלמד עם העניים הכחולות.

חחח זה מה שרציתי לעשות.

ממש:).

חחחח.

אבל אמרו לי שזה בטח לטובה.

כל עקבה לטובה.

כשאני חושבת על זה אילו הייתי בניתוח הייתי מפספסת את השחרור של הבחור מידי.

וזו הפעם האחרונה לבטח שאני אפגוש אותו איי פעם.

עכשיו אני חוזרת לבסיס יום לפני.

זה נחמד:).

יום טוב לכולם.

ממני.