למה אני אוהבת את הבוקר כל כך? עכשיו הבנתי-

כמה מן הסיבות הן כמובן שהבוקר תמיד שקט, ומרגישים בו לבד ועם עצמך. יש יאמרו שאלו בדיוק ההרגשות של הלילה. זה נכון, אבל הלילה מביא איתו משהו קודר, החשיכה הזו, החוסר ידיעה מי אולי עומד מאחוריך, העייפות... הבוקר ואורו מביאים איתם אנרגיות, חיוּת. אולי אני פשוט אוהבת את ההרגשה של להיות ראשונה שקמה ויודעת ורואה את כל מה שקורה ולא מפספסת דבר. ואני אוהבת לראות, לראות בבירור ולהרגיש בטוחה. בבוקר נדמה שלא יכול לקרות דבר יותר מידי רע.

ויחד עם זאת הסיבה העיקרית שבגללה הבוקר אהוב עליי כל כך, סיבה שהתבהרה לה במוחי בשבועות האחרונים, היא כי הבוקר פותח את כל האפשרויות בפני, נותן יד לדמיון ולתקווה ולפנטזיה שלי שמשהו יקרה. כמו דף חדש שנפתח ומתחיל להצטייר עליו ציור חדש שעדיין אינני יודעת מהו. בבוקר אני מרגישה קצת כל-יכולה- אני יכולה לעשות מה שארצה, שום דבר לא קבוע ויש לי את כל הזמן שאני צריכה ויותר. אני לא אותה אחת מאתמול, שרוב היום ישבה על התחת מול המחשב בחוסר רצון לזוז ותוך ריור על קינוחים ומאכלים מומצאים, שחשבה שאולי תכין יום אחד. היום זה היום, היום אני אחיה את היום, היום אעשה משהו בעל משמעות, אשנה משהו, אשמח אנשים ואגרום להם להתגאות בי. אעשה משהו מהנה, אבל משהו אמיתי.
וככל שהדקות והשעות עוברות, ומגיעים הצהריים ואחר-הצהריים והערב אני מבינה שאני זו אני, אותה אחת מאתמול ומשלשום ואני לא אעשה מעשה הרואי כלשהו ואני לא אקבל שיחה משמחת מאדם קרוב-רחוק ולא אסע בספונטניות לקצוות הארץ. כל אלו הן תקוות לשב, אבל הן תקוות. ותקווה תמיד נותנת ולו מעט כח והרגשה טובה ופותחת דלת לדמיון.
הבוקר מעורר את התקוות הללו אצלי כל יום מחדש (וכמובן שכל יום מחדש אני מתאכזת מעט כשהן לא מתממשות. אבל אני מתרגלת לזה). לכן אני אוהבת אותו.

אה, ואני מפחדת מהחושך.