הסתובבתי אחורנית. למולי ניצב אותו הבניין. גדול, מוזנח מבחוץ. מי שלא מכיר את הבניין כמוני יכול להתבלבל ולחשוב שהוא עוד בשלבי בנייה התחלתיים. ברובו הצבע, שכנראה בעבר היה ארגמן, התקלף והישחיר. אבל בכל זאת, אם מי שהיה מתבונן מבחוץ מעז להיכנס ולהתבונן, היה מגלה ודאי חתיכת נוסטלגיה שהוא עצמו לא היה מודע לקיומה. כנראה זו היא הצביטה בליבי שאני מרגישה בכל פעם מחדש כשאני נכנסת לאולם הגדול. צבע תכלת-בהיר ומתקלף ברך אותי לשלום כאשר ניכנסתי אל חדר הכניסה. במוחי כבר ידעתי את המסלול בעל-פה. "תמשיכי ישר עד שתגיעי למסדרוך ארוך," כך אמרו לי בפעם הראשונה, "ומשם תחצי אותו עד שתגיעי לדלת לבנה." שיחזרתי את הצעדים מחדש ונכנסתי אל מאחורי הקלעים. שקט. דממה. זה מה שהרגשתי. העובדה שמסביבי התרוצצו והתלחששו כשלושים אנשים לא שינתה את זה. ניגשתי אל אחת המלבישות.
"רייצ'ל, כמה טוב שהיגעת! המבחן בעוד שתיים-עשר דקות בדיוק. מה עבר עלייך?! כולך רטובה! בואי אני אעזור לך,"
"תודה רנה" חייכתי לעברה והנחתי לה להושיט לי בגדים כרצונה. לאחר שסיימה להתאים בין צבע עייני האפורות לבין החולצה ה"מושלמת" כדבריה רצתי לשירותים להתלבש. כשחזרתי קט'י כבר חזרה מהבמה. ראיתי אותה רק מגבה, וכשניגשתי אליה וחיבקתי אותה הרגשתי רעידות מוזרות. "קט'... " שאלתי, "את בוכה?" היא הסתובבה אלי כך שעמדנו פנים אל פנים ואז נפלה בין זרועותיי.
"זה היה נורא!" היא התייפחה "בדיוק כשהגעתי לקטע של הפירואט, נפלתי באמצע והנעל שלי עפה באוויר ונחתה על ראשה של אנה!"
"של אנה?!" נרתעתי, "אבל היא זו ש... "
"בדיוק!" היא אמרה בקול שבור ויצאה מהחדר. לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד היא חברה שלי, היחידה, והיא זקוקה לעזרה. מצד שני אני אמורה לעלות עוד דקה. ידעתי שהיא מצפה שאני אעקוב אחריה. ובאמת כך עשיתי. "קט', קט'י! חכי רגע! אני לא יכולה לרוץ כל כך מהר!" היא נעצרה במקומה בכזאת פתאומיות שכמעט והתנגשתי בה. היא חייכה לעברי חיוך מר. "לכי להיבחן רייצ'ל, אני אסתדר."
"אבל... "התחלתי,
"בלי שום אבל!" היא קטעה אותי, "אני לא אוכל להניח לך לוותר על ההזדמנות הזאת! עכשיו לכי." חיבקתי אותה. שניה לפני שרצתי לעבר הבמה רכנתי לעבר אוזנה, "שמעתי שלאנה יש רומן עם ג'ק" לחשתי "מעניין מה יקרה עם מישהו בטעות יפיץ את המודעה מחוץ לקירות האולם היום בערב" היא ציחקקה ואז דחפה אותי בעדינות. "לכי כבר, משוגעת" היא אמרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
