פרק 7-
למחרת הבוקר,
אחרי הארוחה, הם חזרו להתיישב במעגל כמו אתמול ופריסון המשיך את הסיפור.
"אחרי
שארנסיס נהיה הדרקון של בית המלוכה, עברו על הארץ שלנו מיליון שנים של שקט..."
"עד
שארסס החליט שנמאס לו." העיר פיתגורס.
"נמאס?
מה? למה?" שאל פיטר, מביט בפיתגורס בתמיהה.
"כנראה
נמאס לו להרוג אנשים בדרכים סדיסטיות לחלוטין." פיתגורס נגס בגזר שסאן הביאה
לו בחוסר חשק מובהק.
פיטר התחלחל
ופריסון המשיך "אז... הוא פלש אל הארץ שלנו... לפני כמה זמן?"
"בערך
כשפיטר היה בן שנתיים." העירה סאן
"אוקי...
ופיטר, אביך, המלך וויליאם, נלחם בעוז בארסס וצבא השדים שלו בעוד ארנסיס העביר
אותך ואת אימך אל העולם האחר. לאחר שהוא סגר את הפתח הוא חזר להילחם בארסס... אבל
לצער כולנו הוא הפסיד ואיש לא ראה אותו מאז..."
פיטר הביט
בפריסון בהלם בעוד פריסון שתה מעט מן הבירה שלו.
"מ-מה...
זאת אומרת שארנסיס מת?!" הוא שאל בדאגה לאחר שהתעשת.
"יכול
להיות ויכול להיות שלא." אמר פיתגורס "אבל אני חושב שאם ארנסיס היה מת
אז לא היינו פה."
"יש
משהו בדבריו." העיר פלימור, שואף עמוקות מן המקטרת שלו.
פיטר פלט
אנחת הקלה ושקע מעט בכסאו "אז מה התפקיד שלי? למצוא אותו?" שאל, זה נראה
לו קשה כי פיתגורס הראה לו במהלך ארוחת הערב ביום האתמול מפה של הארץ. והיא הייתה
ענקית!
"אל
תהיה טיפש. המשימה שלך כרגע היא להתחזק ילד." אמר פריסון. "פיתגורס פה
יתחיל 'תאימוני חרב שלך ופלימור יהיה אחראי על הלימודים שלך."
פניו של פיטר
החמיצו, הוא שנא לימודים מספיק בארץ שלו ועכשיו הוא יצטרך ללמוד שוב. ואם כל מה
שהפסיד לאורך השנים אז כמות לימודים אמורה להיות כפולה. אבל הוא חשב שאימוני החרב
יחפו על זה, זה לפחות משהו מעניין.
"אז מתי
מתחילים?" שאל פיטר את פיתגורס שחייך אליו חיוך מוזר.
"מחר עם
שחר." הוא אמר ויצא מן האולם.
פלימור שאף
עמוקות ממקטרתו ואז הביט סביבו "מישהו ראה את ארי?"
"ראיתי
אותו בחוץ." העירה סאן
"הוא לא
אוהב להיות פה מה?" אמר פריסון בעוד פלימור הוציא מחברת עבה מכיס מכנסיו ורשם
מעט הערות.
פיטר התעטש,
פיתגורס העיר אותו עם שחר כמו שהבטיח ולקח אותו החוצה, אל הקור המקפיא של הבוקר.
"קר!~" הוא התלונן בעודו רועד בברדס החם שלו.
"אל
תהיה מטומטם, רק תחילת הסתיו עכשיו!" פיתגורס נשם עמוקות את אוויר הבוקר
והוריד את העליונית שלו.
'תראו מי
שמדבר. קר לי עכשיו כאילו אמצע החורף באנגליה!' התלונן פיטר בפני עצמו והמשיך
לרעוד.
"אוקי."
פיתגורס פנה אליו "נתחיל באימון. אני רוצה שתרוץ מאה פעמים מהעץ ההוא שם"
הוא הצביע על עץ במרחק שישים מטר מהמקום בו פיטר עמד "ועד אלי." הוא
נעמד לצד פיטר.
פיטר בלע את
רוקו והידק את משקפיו אל עיניו, פתאום קולט שהוא רואה בהן מטושטש. הוא היסס מעט אך
הוריד אותן, ממצמץ בפליאה כשקלט שראייתו השתפרה פלאים.
"נו,
למה אתה מחכה?" אמר פיתגורס ודחף את פיטר ממקומו, פיטר מיהר לדחוס את משקפיו
לכיס בטוניקה שלו ולרוץ, כבר אחרי עשר פעמים הוא החל להתנשם אבל פיתגורס לא וויתר
לו. כשהגיע לשלושים ושלוש, שריריו החלו להיתפס והזיעה נטפה ממנו במפלים.
בסיבוב
החמישים הוא הרגיש כאילו עוד שניה ליבו יפסיק לפעום, וצנח לצד העץ, מתנשם כאילו
חייו תלויים בזה. חזהו פעם בכאב, שלא לדבר על כל שרירי גופו התפוסים.
"מממ..."
פיתגורס נעמד לצידו והביט בו "נראה לי שזה מספיק לאימון של היום."
"אה?!"
התלונן פיטר "אנחנו לא מתאמנים עם חרב?"
"רק
כשתהיה בכושר. ושתוכל לעשות מאה סיבובים רצופים של ריצה. עד אז לא נוכל
להמשיך." פיתגורס נמתח קלות והחל לרוץ משם, קורא אליו "תמשיך
להתאמן!"
"מ-מה
לעזאזל-" חמתו של פיטר עלתה בו והוא צעק אחרי פיתגורס "איזה מין סוג של
אימון זה?!" הוא הזדקף על רגליו בזעם אבל צנח מיד חזרה, צווח בכאב.
'לעזאזל, זאת
הסיבה שבגללה שנאתי ספורט בביה"ס!' הוא חשב לעצמו, מעסה את רגליו ונאנח.
אט אט הרוח
הקרירה ציננה את הזיעה, אך פיטר עדיין הרגיש מחוסר כוחות. הוא הביט על העלים אשר
התנועעו ברוח, תנועתם גרמה לו להיות ישנוני, הוא עצם אט אט את עיניו והשינה נפלה
עליו תוך שניות ספורות.
החלום הזה
הופיע שוב, אותם עיני הספיר הגדולות, אותו מגע הגומי והשם "אורורה".
פיטר הרגיש
מגע עדין בשיערו, זו הרוח...? לא... זו יד של מישהו. עיניו נפקחו באיטיות ואחרי
שהתמקדו ראה את ארי רוכן מולו, ידו בשיערו "אתה יכול להירדם בכל מקום
אה?" צחק עליו ארי והוציא את ידו משיערו.
פיטר התעצבן
וקפץ "חתיכת-" החל... אבל צנח מיד, נאנק.
"נתפסת
ממש חזק." ארי נגע בנקודה תפוסה במיוחד בירכו של פיטר שצווח "חשבתי שאם
אתה כבר תינוק. תהיה קצת יותר חזק."
פיטר הביט בו
בזעם ומלמל "אני לא תינוק..."
"באמת?
עם הדרמה שעשית אתמול בטקס ההכתרה הלא רשמי של עצמך אני דווקא חושב שכן."
התחכם ארי. פיטר ניסה לתפוס אותו אך ארי התרחק בצעד קליל.
פיטר חרק
שיניים, הוא היה כל-כך מעצבן! האוויר הצח נתן לו יותר מידי ביטחון עצמי!
ארי התקרב
בשנית ותפס בזרועו של פיטר, מקים אותו בקלות וכורך את ידו סביב מותניו של פיטר,
ואת הזרוע שאחז בה כרך סביב כתפיו "בוא איתי." אמר.
"כאילו
שיש לי ברירה." אמר פיטר. "מותר לי לפחות לשאול לאן?"
"למעיין
חם. זה ירפה לך את השרירים." אמר ארי וחייך אליו חיוך יחסית נחמד.
פיטר הסמיק
מעט ומיהר להסיט את מבטו "זה נשמע רעיון נחמד..."
ארי צחקק והם
החלו לצלוע משם. אחרי הליכה של כמה דקות הם הגיעו למעיין חם שהעלה אדים וריח של
ביצה סרוחה. ארי התקרב אל שפת המעיין ופשוט דחף את פיטר לתוכו.
פיטר מיהר
לעלות אל פני המים, מתנשם "בשביל מה זה היה?!" הוא צעק.
"הבאתי
אותך למעיין החם, לא אמרתי שאני אכניס אותך אליו כמו שצריך." ארי הוציא לשון
והתיישב על שפת המעיין.
פיטר חרק
שיניים אך נתן לעצמו לצוף בתוך המים, הוא הרגיש את שריריו אט אט נרפים.
הם שהו שמה
במשך שעה, מקנטרים אחד את השני מדי פעם, אבל בעיקר שותקים.
ארי הביט
סביבו בחשד "אני חושב שכדאי שנחזור.." מלמל לפתע.
"אל
תהיה מעצבן כל-כך. תן להנות עוד קצת." העיר פיטר מתוך המים, מתמתח מעט כדי להרפות את השרירים בידיו.
"אנחנו
צריכים לחזור!" קרא ארי בכעס, אך קריאתו נבלעה באחרת, אדם חסון במדים אדומים
קפץ אל תוך המעין, מחזיק חרב בידו והיא הייתה מכוונת אל פיטר.
"לעזאזל!"
ארי תפס בברדסו וזרק אותו על פניו של האדם, שולף את חרבו ומנקב את האדם. הוא תפס
בברדסו ביד אחת ובשניה בזרועו של פיטר ומשך אותו בכוח מן המים, ושניהם נסו משם.
פיטר רץ בכל
כוחו, אבל התשישות שמקודם לא פגה, ועד מהרה החל לקרטע מאחורי ארי. הם הגיעו לקרחת
יער וארי עצר, פולט קללה, כש-5 חיילים שלופי חרבות הופיעו מ-5 כיוונים שונים,
ארי כיוון
אליהם את חרבו "תישאר קרוב אלי..." הוא ציווה על פיטר בעוד האנשים החלו
לתקוף. ארי קפצץ סביב פיטר בניסיון לשמור עליו, הודף שוב ושוב את החיילים. שניהם
נהדפו אל עץ גדול ופיטר שמע את משקפיו נשברות בכיסו, הוא מיהר להוציא אותם ולמלמל
"המשקפיים שלי!"
"זה לא
הזמן לדאוג להן עכשיו!" אמר ארי בכעס, מתנשם. ניכר עליו שהיה עייף כי
זרועותיו רעדו כבר מן המאמץ.
החיילים אט
אט הקיפו אותם וארי חיזק את אחיזתו בחרב. הבזק של אור סינוור את שניהם ושאגה עצומה
סימרה את שערותיהם, אחרי שהאור נעלם פיטר ראה נחש עצום בצבע כתום בוהק מתפתל מולו,
על גבו היו כנפיים גדולות שנמתחו על קרומים דקים והוא יכל לראות שברגליו הקדמיות
טפרים חדים המנצנצים באור השמש.
"פיתגורס..."
אמר ארי בהקלה ופיטר מיהר להביט על ראש הדרקון, שמה ישב פיתגורס.
הוא קפץ מן
ראשו של הנחש ונחת לידם "אפולוס! אוכל!" אמר ולמרות גודלו הדרקון התפתל
בשניות לעבר החיילים, תופס אותם וקורע אותם לגזרים במלתעותיו וטפריו.
כל החיילים
שתקפו אותם היו מושלכים בחתיכות על האדמה בעוד אפולוס נהנה מן ארוחתו.
פיתגורס נאנח
ופנה אליהם "אתם בסדר?" שאל
"כ-כן..."
אמר פיטר וארי קרס לצידו, נאנח בהקלה "תודה..."הוא מלמל אל פיתגורס
שהסמיק מעט.
"אלה
חיילים של ארסס.." אמר פיתגורס אחרי זמן קצר.
"כאילו
שלא זיהיתי. איך הם מצאו אותנו פה?" אמר ארי בזמן שהזדקף חזרה על רגליו.
"אין לי
שמץ של מושג." השיב פיתגורס והביט על פיטר שגלגל באצבעותיו את המשקפיים
השבורות שלו "בכל מקרה, צריך להעביר את פיטר מפה. אם הם יודעים שהוא פה זה
רע... אפולוס!" הדרקון של פיתגורס התכווץ ועף לעברו באיטיות, נכרך סביב
צווארו ופלט גיהוק מרוצה.
פיתגורס הרים
את פיטר על גבו בעודו ממלמל "יהיה יותר מהיר ככה." והם רצו משם חזרה אל
המחבוא. כשהגיעו ראו שקבוצה של חיילים של ארסס כבר מנסה לפרוץ את הדלת, פיתגורס
הביט על ארי שהינהן ומיהר לתקוף, דוקר ועורף את ראשיהם, כשכל הדשא היה מוכתם בדמם
פיתגורס ניגש אל הדלת ושניהם החלו להלום בה בחוזקה "פריסון, או שמי שלא יהיה
שמה! תפתחו את הדלת!" קרא פיתגורס בכעס, הדלת נפתחה ושלושתם נפלו פנימה.
"תודה
לארנסיס שאתה בסדר!" אמר פריסון לפיטר שהונח על המדרגות בעוד סאן הגישה לו תה
חם לחיזוק.
"חייבים
לצאת מפה עכשיו! איך לעזאזל הם גילו את המחבוא הזה?!" אמר פיתגורס לפריסון
בכעס.
"חייבים
להעביר את פיטר." אמר פלימור "החיילים האלה יחזרו ואם יגלו מי פיטר דמו
בראשו!"
"אבל-"
החל פיטר, מבולבל
"מי ילך
איתו?" קטע פיתגורס את דבריו.
"אני וארי
נלך... מה איתך פיתגורס?" שאל פלימור.
פיתגורס הניד
בראשו "זקוקים לי פה יותר." אמר "אני חושב שארי יספיק לבנתיים.
תשתדלו להסתתר."
סאן לקחה את
כוס התה מידיו של פיטר וזה קפץ על רגליו, לא נתנו לו אפילו להשחיל מילה!
סאן הלבישה
אותו בברדס שחור בעוד ארי ופלימור התעטפו בברדסים שלהם, הם עברו במסדרונות החשוכים
ליציאה אחרת.
"לכו אל
ספייס." פריסון הושיט לפלימור שק עם מטבעות וליטף את שיער ראשו של פיטר ברכות
"שמור 'תעצמך ילד." הוא חייך בחום והם נדחפו החוצה, ארי שם את כובע
הברדס על ראשו של פיטר "אל תעשה דברים טיפשים." לחש לו והוביל אותו אל
השביל שהיה עמוס בסוחרים.