 כינוי:
Chibi_Chan בת: 31 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
אין כותרת; אין אחת שמתאימה בכל מקרה.
וואי, כמה זמן לא כתבתי פה משהו שהוא שלי מהלב...
ראיתי בבלוג של חברה שלי קטע על הורות מוסרית, כנראה בגלל שלא הייתי פה הרבה זמן לא ראיתי אותו כשהוא היה ב"נושא החם" ולא כתבתי עליו פוסט. אבל הגיע הזמן לכתוב את זה עכשיו.
אני מאומצת. ומעולם לא הכרתי את ההורים האמיתיים שלי, הם נטשו אותי אי שם בבית חולים באודיסה, אוקראינה, עטופה בתחבושות כמו מומיה עד שלא יכולתי לנשום.
אבל אז אימא שלי הגיעה, כן, *אימא* שלי. לא משנה מה אנשים אומרים לי, האישה שאימצה אותי היא, היא היא ורק *היא* אימא שלי, ההורים האמיתיים שלי, אני לא מכירה אותם וגם לא אכפת לי מהם, כמו שלהם לא היה איכפת ממני. אני לא מאשימה אותם חס וחלילה, אני לא יודעת את הנסיבות בהם הם נטשו אותי, אבל בכל זאת, תמיד שאני חושבת על זה ותמיד שאני עונה ש: "לא, לא אכפת לי מהם, למה לי להתעניין בהם אם הם נטשו אותי סתם ככה." זה צורב... מה קרה שהם לא רצו אותי? מה לא הייתי מספיק יפה? לא מספיק בריאה? לא נראתי להם? תמיד יש מחשבות כאלה שמטרידות אותי.
מאז שהייתי קטנה שמעתי את סיפור האימוץ שלי כל-כך הרבה פעמים, זה לא שאימא שלי הסתירה את היותי מאומצת, היא אפילו דרבנה אותי להגיד את זה ולהתגאות בזה. גם אחותי הגדולה מאומצת, היא מדרום אמריקה ואני מאירופה. אבל משום מה, אחותי די שונה ממני, *לה* היה איכפת מה השם האמיתי שהיה לה לפני שאימא שינתה אותו, מאיפה היא באה, אני ממש לא יודעת אם היא ביררה מי ההורים האמיתיים שלה, אבל אני חושבת שבקטע הזה אנחנו דומות, לה לא איכפת ולי לא איכפת, מכיוון שיש לנו אימא נפלאה כל-כך שלא ממש בא לנו *לחפש* את ההורים האחרים שלנו.
כן, אימא שלי היא חד הורית, היא הלכה לבד לאמץ ילדים בלי גב פיננסי שיתמוך בה ובלי גבר בבית. היא יצאה יותר גבר מכל אחד, היא הלכה ועשתה דברים, היא ידעה שהיא רוצה לעשות את זה! וחוץ מזה, הייתה לה משפחה שלמה מאחוריה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חבה לאימא שלי כל כך הרבה, אם היא לא הייתה מאמצת אותי, הייתי גדלה בבית יתומים, מצפה, מייחלת למישהו שיאמץ אותי, או הייתי נלקחת ע"י מישהו אחר ומי יודע איזה חיים היו לי אז. אבל תמיד עם כל האהבה שאימא מעניקה, אני רוצה לדעת איך זה שיש אבא, לפעמים אני מנסה לדמיין איך זה שיש אבא ושאני רואה אדם שמוצא חן בעיני ברחוב אני חושבת איך זה אם הוא היה אבא שלי. כמובן שיש לי דודים ודודות ואולי מליון ואחת בני דודים. אבל יש עוד משהו שאני רוצה, סבא וסבתא. אבל מה לעשות שהם כבר אינם? פעם אחת הייתי רוצה לדעת איך נראה ביקור שישי אצל סבתא וסבא, איך אני יכולה לבוא אליהם בחופשות מבי"ס, איך סבא היה מביא לי דמי כיס ואומר שלא אגלה לסבתא ואימא, איך זה לעשות סדר איתם, איך להרגיש הנכדה הקטנה שלהם, איך זה שסבתא תנסה לפטם אותי בבישולים כל פעם שאני באה ואני אגיד לה שאני לא רעבה והיא בכל זאת תנדנד. ניסיתי אין ספור פעמים לדמיין איך זה. אבל לא יכולתי.
כן, אימא שלי לא התחתנה, ולמה לה? היא מסתדרת מצוין בלעדי זה! אולי בגלל זה יש לי בעיה עם גברים, עם זה שאימא שלי יוצאת איתם (וביננו, יש לה טעם די מחריד), לא יודעת, כשסוף סוף אימא החלה לצאת עם גברים זה חרה לי. היה לי את אימא כל-כך הרבה זמן לעצמי, כל זמנה שקוע בי ובאחותי, ופתאום היא מתחילה להביא לי גברים הביתה... לא יודעת, זה גרם לי לכעוס עליה, להרגיש קצת נטושה שוב, אולי אני קצת רכושנית כלפייה, אבל הכל מאהבה. כן, היה לי קשה לקבל את זה שלאימא שלי יש גם חיים משלה, שהיא בודדה, שהיא, למרות שכל הזמן הזה הייתה לבד, גם רוצה בן זוג. את הגבר הראשון שלה ממש תיעבתי, הוא היה סופר כמעט עיוור שהתייחס נורא לבן שלו, לא יודעת, אני לא ממש זוכרת אותו וטוב שככה. הגבר השני מוזר עוד יותר! הוא לא סותם 'תפה לרגע! הוא מברבר על זה ועל זה ועל זה ואוף!!! מכיתה ג' לא רציתי להכות בן כל-כך!
תמיד אומרים שאני ואימא שלי נורא דומות, וכשאומרים את זה זה מחמיא לי, אני דומה לה, אני דומה לטוב-לב שלה, לחוכמה שלה, למרות שאני לא באמת הבת שלה. אימא שלי לימדה אותי מגיל קטן ללכת עם מה שאני, ולהיות בטוחה בעצמי (די קשה למישהי חסרת בטחון כמוני)ואני בטוחה בעצמי, לפחות קצת, אני בטוחה בסיפורים שלי, בדימיון שלי, באהבה שלי לטבע שהיא העניקה לי, בלימודים אולי קצת פחות ^^;
-
אז יש שני מסקנות מהפוסט הזה. אולי זה לא מוסרי שההורים שלי, האמיתיים, הביאו אותי לעולם רק כדי שיוכלו להיפטר ממני. ועל זה אני קצת שונאת אותם. אבל מצד שני, אימא שלי הייתה הכי מוסרית בזה שהיא אימצה אותי, שהיא נתנה לי חיים טובים, שמחים, עם בית טוב. אני אוהבת את אימא שלי ואני תמיד אהיה לצידה. הבעיה היחידה שמדאיגה אותי זה מה יהיה שאני אלך לצבא, אולי לאימא שלי יש את אחותי, אבל אחותי לא ממש רוצה בקשר איתה, אני לא רוצה להשאיר את אימא לבד, בוודאי לא עם הכוונות שלי ללכת לקרבי.
yours, Chibi Chan
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
