עד שהכל יעבור..

אלף, אלפיים, שלושת אלפים, מיליון, טריליון, חצי מיליארד..

זה נראה כאילו זה לא יפסק לעולם, כאילו הזמן ימשיך לרוץ קדימה, הוא ימהר כל כך שאף אחד לא יוכל להבחין במירוץ המטורף הזה של המחוגים שמזמן הפסיקו רק לרקוד מחול משוגע, עכשיו זה פסיכופטי למדי. אז בסדר, עצמתי את העיניים לכמה שניות.. ואמנם השניות האלה חלפו לפתע במהרה שזה הפך לשעות שלמות הגדושות בניתוחים משעממים וצביעם מוזרים על האופי שלי. אז מה ? ואם אפשר בפיסיקה לדמיין את כל האלקטרונים נעים מאיזור אחד לשני כי "איש קטן מזיז אותם", אז למה שאני לא אוכל להגיד ש"איש קטן הרדים אותי" ? התיאוריות המופרכות האלה שמאכילים אותנו באמצעותן כבר שנים על גבי שנים נמרחות על זגוגיות ענקיות שהיו פעם נקיות בצורה דוחה. העירו את הזמן ואותי השאירו לישון, אף אחד לא דאג לתת לי בעיטה בישבן כשצריך. לא היה שם אף אחד שיוכל לחבק אותי ולהגיד לי שהכל בסדר, שזמן הוא זמן ואין מה לדאוג לגביו. הוא אמנם ימשיך הלאה אבל אנחנו נשארים בני אדם, וכולם שמים לב לזה. זה כמו ששכבתי על הדשא עם שתי בנות ביום רביעי, לאחת תקנתי את השיער והשנייה פשוט הביטה בי במבט מבחיל. אני לא מבינה אותה, בתור חברה הכי טובה היא אמורה לחייך ולשתף פעולה תמיד, לא כשיש עצם שלישית להתחיל להיות שלילית לגביי כדי לא לקפח את העצם ההיא. וזו לא הפעם הראשונה שהכל מורגש כמו בתוך מחבת עם שמן רותח ששכחו לטען עליה דבר מה. לאכזב זה אף פעם לא קשה מידי, לאבד את הראש, להשתולל, להשתכר, לבכות כאילו מחר כבר לא יגיע. כל החכמה היא להתאפק, מה שישראלים שוכחים לעשות. האגו של ה"אדם החם והעסוק", האדם שהוא אף פעם לא יצא "פראייר", שאם מישהו מחליט לרוקן אותו אז הוא יכנס לו לנשמה ויהרוס כל חלקה טובה.

אבל עברתי את השלבים האלה מסתבר. והזמן עדיין מתרוצץ לו ואני מתקמטת מול המראה המוזרה הזו, יבשה, לא סימפטית, לא צוחקת, "לא מתנהגת כמו שאני מתנהגת עם החברים שלי". שונה ?

אז חלמתי שאני קונה את העתיד ושומרת אותו לעצמי בתוך קופסת קרטון אטומה במחבוא בחדר, אז מה ? זה אומר שאני מתנשאת? זה אומר שאני יכולה לדעת מה יקרה כשיחשיך כשעכשיו רק זרח לו השמש ? למרות שקניתי אותו, הוא במחבוא גם מפניי.