עד שהכל יעבור..

משחקים של תבונה.

חכמולגיה מטורפת שכזאת כשבעצם אין לך שומדבר מעניין להגיד אז אתה שואל שאלות של מה בכך, מנסה לדוש ולהכנס לכל פרט קטן אפשרי- מציוץ הציפורים עד לצפירות המכוניות בכבישים סואנים. להכנס ולקרוא מחשבות של אנשים שקרובים, לחטט בפרטי פרטים המאובקים האלה שנמצאים אי שם במעמקי הלב, במחתרתיות של הרגש עמוק וכואב.

ראיתי איך שהיא נכנסה לזה מתוכה, וראיתי את עצמי נגררת אחרי מצבי הרוח המטורפים שלה. אני שונאת שאני נכנעת לזה, שאני צופה את העומד לקרות ומתעלמת מהידיעה הזו, חושבת שאולי הפעם ה"תחזית" שלי מוטעית. ובסוף היא נתנה משפט מחץ כאילו אני זו שאשמה, שאני באתי במצב רוח הלא נכון והכנסתי את האוירה המסריחה לחדר, כאילו שלושים זכרים ונקבה אחת נמצאים בכלוב בגן החיות.

משחקים של תבונה, כיבכול.

וכשנתת לי ללכת סתם כי רציתי לחזור, וכשחזרתי ולא הבנתי למה הלכתי בכלל - הכל נשאר תקוע שם מאחור. וכן, מאוחר כבר לשלוף את העבר להווה ובטח שלעתיד כבר אין סיכוי, אבל רציתי דבר בן חלוף. כי תמיד בסיומו של יום, כשאני תקועה בלילה בין מיליון כוכבים בחוץ או בתוך החדר כשהכל שקט אני שולפת מהמותן את כל הפרטים הקטנים האלה שספגתי במשך היום אבל לא מצליחה לעולם לבנות מהם פאזל הגיוני שישקף את מה שרציתי לראות. והדברים באמת כבר עברו ולא יכולים ליצור שום פסל מתאים למחר.

עשן ממלא את החדר, וביני לבין מיליון אנשים חיידקים ובעלי חיים קטנים מעופפים נמצאים. כאמור, אם האדם כ"כ קטן בעולם כזה גדול- מה הם תוהים לעצמם, אם בכלל. ושוב, כל הדברים האלה נאמרים בראש כי כנראה אין שומדבר מצחיק להתעסק בו ולהעביר את העמק של הסטירה שקבלנו קודם. ושכחה לא עוזרת כאן.

אני אוהבת את זה שאתה לא שקול במילים שלך, שהכל יוצא פשוט החוצה. יש בזה ממני ויש בזה ממך ואולי זה גם מה שחיבר.

התעסקות בפסיק או בנקודה בכל מה שהיה כאילו מוסיף עוד מהתוכן, מדגיש את העיקר, אני חושבת שאני מתחילה להתאהב. אולי בכלל להבין את המונח הזה בכלל. פתאום קיימת גם מתמטיקה בין אנשים, מעבר לפיזיקה. אני שונאת להסחף ואחר כף לצחוק על כל מה שאני כותבת במקום הדבילי הזה אבל זה באמת מרגיש לי משהו מיוחד..אולי זה גם מסוג הדברים שנאמרו כי אין לי משהו חכם לומר.