עד שהכל יעבור..

טוב- אבל מבלבל.

מתחילים ללמוד שוב, מרגיש כמו האחד בספטמבר. אני לא יודעת איך אני אעמוד בקצב המטורף הזה של המבחנים ועוד בשנה האחרונה של הלימודים האלה..

אני צריכה לקחת שניה לנשום, המעבר החד הזה לתוך המתמטיקה והפיזיקה מעלה בי בחילה.

יניב עושה לי ממש טוב, כיף לי אבל גם מאתגר. לא מושלם בכלל כל העסק הזה, וזה מה שהופך את הכל לכל כך מעניין ואני עוד צריכה לפצח אותו. עוד לא ממש הצלחתי להתחבר ולהגיד בעיניים עצומות שאני אוהבת אותו. זה לוקח לי זמן כל העסק הזה ולפעמים הוא קצת לוחץ על הנקודות הלא נכונות וזה רק מרחיק מלהרגיש אהבה. אתמול "נאלצתי" להגיד לו את זה בחצי קרירות וחצי חוסר הבנה. אבל אם זה יצא מתוכי אולי זה היה אמור לבוא?

חזרתי ממנו בקור כזה של תחילת החורף, כמעט לפנות בוקר. הטמפרטורות הנמוכות בחוץ והאספלט עדיין רטוב מהגשם, קיוויתי כל שניה שלא יופיע איזה ברק עם רעם שיבשר את החזרה של הגשם. אני לא יודעת אם לקבל יחד עם החורף בזרועות פתוחות גם את הדכאון שתמיד תוקף אותי באותה העונה. זה מפחיד אותי, כל הקדירות הזאת והפחד להיות לבד. הפחד שאני לא מספיק טובה בשביל כולם. לקבור את הראש בתוך האדמה כדי לא לשמוע הכל.

יהיה בסדר, אני מניחה.

אני..

אוהבת

אותך ?

קל לאבד פרופורציות, קשה להבין ממה זה נובע.יקח לי הרבה זמן להרגיש את זה אמיתי.

אומרים שיפה להיות בזוג. אני באמת חושבת שזה יפה. בתקווה ששני האנשים באותו הזוג מרגישים וחושבים - בזוג. אני לא מצפה מהם להיות יחידה אחת, תא אחד או גוף אחד אפילו. אני מצפה משניהם להתחשב האחד בשנייה, האחד בשני, האחת בשנייה. להיות מעורבים. להגיד בוקר טוב. לתת נשיקת לילה טוב. ללוות עד הדלת. לשלוח הודעה יפה וחייכנית. לדעת לזרוק את הקיטש מהחלון כשצריך. סקס טוב. לאהוב. ללטף. לצחוק ביחד. לצאת ביחד. להכיר חברים ולהפוך אותם למשותפים. להגיד שלום ברחוב. לבוא עד אליי ולחבק.

לפעמים זה נראה יותר מידי, לאנשים מסויימים. אני חושבת שזו דרישה יחסית מינימלית לקשר רציני. האהבה עוד אינה פורחת כאמור, אין לדעת אם היא אי פעם תפרח. וכמה שאני מנסה להבליג על הדברים הקטנים, או להתפוצץ מכעס עליהם, להרגיש חנוקה עד מוות ולהגיד לך מה אני חושבת זה לצערי לא עובד. לא מזיז לך את יחידת התא הקטנה הזאת במח שגורמת לדברים להתבהר או להראות הגיוניים. אנשים שונים. אנשים קטנים. כנראה.

כבר ללחוץ על אותה הנקודה משעמם אותי נורא, זה כמו לקפוץ על אותה בלטה כדי לבדוק אם היא יציבה ולבסוף ליפול לתהום עמוקה. אפקטיבי? לא ממש.

לשמוע את אותם שירים עצובים נטולי המשמעות אך האיטיות שלהם סוחפת אותי למקום הרגוע הזה, הטהור. בו אני לא יודעת אם לחשוב עלייך בכלל שווה את המאמץ הזה, כי זה כבד עליי מעצם המחשבה שאני לא בטוחה. אי הודאות וחוסר השלמות דופקות להן על החלונות והדלתות בפראות ואני סותמת את האוזניים ולוחצת חזק על ההדק שמשמיע קול צעקה או בכי ייבובי לתוך כרית. אני צריכה לדעת שאין דבר הראוי לציפייה ולשהייה שלי מול התקרה הלבנה, לחכות. לכלום בעצם. ועד שאתה מגיע, ותוקע בי את העיניים העצבניות והקרות האלה שכולם נוטים לשנוא, ואני מצטערת בכלל על הרגעים הקטנים האלה שבזבזתי על פנטזיות שלעולם לא תתממשנה. הם נשרפו בזרמים האלה המחשמלים שלא ראויים לך. לעולם אני לא אעניק לך את העונג הזה, את ההבנה. אני אשתדל, אבל עדיין בטוחה שהכל יצליח להתייבש בתוכי לפני שתבין את עומק העניין. את הצורך שלי בכנות ואמת, את הכמיהה שלי לדבר אמיתי שכנראה אף פעם לא תוכל לתת. להיות שמחה שבאת הפעם ?

המרחק הפיזי הפעם קטן מתמיד, אך הכל במעגלים וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש. זו כמו קרוסלה שרגע אחד אתה קרוב אליי נורא ורגע ספור לאחר מכן אתה כל כך רחוק אבל עדיין קרוב. אתה נמצא שם אבל לא מסוגל לספק את התחושה. כי אתה כזה אטום, אגואיסט ובעל סדר עדיפויות מעוות לגמרי.

אני מחכה לסכין בגב שתקבל, ותשאר כל כך לבד. זה יחתוך אותך עמוק.

איך הכל במעגלים, מפתיע אותי כל פעם.