עד שהכל יעבור..

פחדתי שלא אזכה לראות אותך,

בסופו של דבר - חוזה אני את אותו הסיוט.

איך שעצמות שבירות מתקלות מעצמן,

והפנים שלך סופגות לחות.

מה את רוצה ממני?

איך אני אמורה לנחש?

כמה ימים בלי לדעת מה קורה בכלל.

ואת עושה לי זאת שוב, רק שהפעם את יפה יותר.

מתעתעת בי כאילו חטפת לאלוהים את התפקיד.

אני שונאת אותך כשאת יודעת הכל,

ושונאת את עצמי כשאני שלך.

פחדתי שאראה אותך שוב בטעות,

בהתחלה ידעתי היטב כי אכתוב שיר בנאלי עלייך

ועל כמה שעצוב לי בלעדייך.

ובטח שבוכה אחרי כל מה שכבר עבר?

מצחיק כמה אנשים מנסים להיות דרמטיים לפעמים,

"כל מה שעברנו בשבועיים האלה.."

באמת.. כל מה שעברנו בשבועיים האלה יכול מקסימום להוציא חתול מהבור שחפר כדי לחרבן, וגם אותו לא ממש מעניין מה קורה שם למעלה.

זה כמו חלום עכשיו, ללבוש כותונת לילה ולהבין שהטיהור המושלם כמעט ונושק לפניי, אני מרגישה הכי טוב שאי פעם יכולתי להרגיש,

זה מצחיק כי כל פעם שאני עוברת מאורע כזה איתו זה רק עושה לי יותר טוב ומלמד אותי המון. אני חושבת שבעצם הוא אחת הסיבות להתאהבות שלי במוסיקה,

אז עם כל השריטות שלו (ושלי) אני כנראה באמת אמורה להעריך אותו. אז.. שוב, תודה רבה.

רצף אקורדים מעניין עולה כאן, אני מריחה להיט.

ככל שאדם מצליח לעשות לי טוב עם הדברים שהוא אומר-

כך הוא נמצא רחוק יותר.

אני לא יודעת למה אני רוצה לראות אותך מאוד עכשיו, את באמת היחידה שמצליחה להעביר בי תחושות של השכלה והבנה שבחיים לא קבלתי,

אולי זה כי את אמינה באופן שבחיים לא יצא לי להרגיש, אולי כי אני רואה בך הרבה דברים שאני רואה בי.

היום הולך להיות עוד יום מבוזבז כקודמו בשאיפה אדירה שיגמר כבר ואוכל להכנס למיטה ולא לשקוע באימרות המטומטמות שזכיתי לשמוע שלא מרצון,

למה לי לא מגיע גם קצת את השקט הזה. זו הרי חופשה עכשיו, לא?

ועוד חיכיתי לה.

אז

איפה נמצא החופש האמיתי שלי אם לא כאן, אצלי בחדר? (ועם המון מוסיקה, אם מותר לציין)

"אם תגרדי לי את פצעי, אני ארצח אותך.

עזבו אותי כבר לפנייך וזה לא כאב כל כך."