לראות מרחוק אך יש חוסר יכולת לגעת באמת. כל מחשבה שמגיע לראש מרגישה אמיתית-לא אמיתית, רציונאלית אך הפנטזיונריות שלי מגיעה לשיאים שאפילו קשה לי בעצמי לרשום.
הוא בטח שוכב עכשיו על המיטה שלו, או על הספה, או כל דבר שמרגיש לו בנוח ושוקע במחשבות עמוקות, לא יודעת אם עליי או סתם טובל את הראש שלו במוסיקה שמעירה את הפרפרים שלו משנתם ומוסיפה לחייו את קמצוץ הרצונות הבלתי ממומשים האלה. ואני רואה את עצמי בעוד שנה ככה, יושבת לצידו ורק מסתכלת עליו, נזכרת ברגעים האלה שחשבתי והיססתי אם באמת זה יכול יהיה לקרות, ומרגישה תחושת גאווה. שהינה מבין כל השאיפות שלי, היה דבר אחד שהצלחתי לסמן וי צהבהב וברור עליו. והוא לא יודע מיזה, הוא, ששוכב עכשיו נינוח וחולם בטח חושב שמה שקרה היה אמור לקרות ולא מעבר, ששום דבר לא באמת הניע את האחד הצדדים. אבל הוא לא יודע, הוא לא ראה אותי בימים האלה שהייתי מחכה לו מחוץ לבית רק כדי לראות אותו לוקח את העיתון וחוזר מהר פנימה, הוא לא שמע ממני בימים האלה שדברתי עליו עם חברות שלי, הוא לא היה מודע לרצונות שלי. הוא לא היה מודע לעובדה שאני חייה בכלל. אולי זה גם מה שאני אוהבת, זה כל היופי, כשבעצם מישהו חושב שנכנסת לחייו ב"בום", אבל אצלך בראש הייתה הדרגתיות יפיפייה ובהחלט בראש ההר הצלחת לטמון את הדגל עם התמונה שלך בכבוד וגאווה.כל היופי הוא שהוא יאהב אותי יותר מכל בחורה שאהב והעניק לה אי פעם. וזה יקרה.
אולי באמת ביום מן הימים אני אוכל סוף סוף לשבת סתם ככה לשוחח איתו, להרגיש שזה בסדר מבחינתי והוא אפילו ישמח. הרמזים טיפה יותר מידי ברורים, זה תמיד גורם להם, הבנים המוערכים לסגת. צעד אחד קדימה ושניים אחורה עם פנים מושפלות ולחוצות. הם פשוט שונאים אותנו כשיש לנו כח, הם רוצים לדעת שהם אלו שעושים את הצעדים ואנחנו הזבניות הביישניות נתונות לחסדיהם ולתאוותם. אם הוא היה יודע שבמחשב יש לי תמונות שלו מכל תכניות הטלוויזיה בהם השתתף במהלך חייו הוא היה משתגע אפילו עוד יותר, אם הוא היה פותח את המגירה השלישית שיש לי בחדר הוא היה נכנס לשוק מכל הכתבות שתלשתי מעיתונים כשפניו מתנוססים להם והחיוך שלו מצליח לכבוש את כל מי שמביט בהן, לא רק אותי. ואני בכל זאת מדמיינת אותו לצידי, עומד מאחורי איתן וחזק, מגן עליי מפניי כל פגע. וכולם מתבוננים בשנינו, רואים את האושר שיש לנו בעיניים כי יודעים כמה מגיע לנו להיות יחד, כמה מגיע לנו האחד את השניה, רוב האנשים שאותי כלל לא הכירו אבל את סתרי ליבו ידעו היטב. וכשראו שמדובר בי הם הבינו איך זה קרה.
אני רוצה שזה יקרה כבר, שכל הפנטזיות שלי לפני שאני מצליחה להירדם תיהיינה המציאות הבלתי פוסקת, שהמציאות הזאת, היא זו שתגרום לי לא להרדם- לא הפנטזיות. אני רוצה כבר להבין אותו מקרוב, לתת לו את כל כולי, אפילו אם זה רגל או יד. או לפחות להבין במי מדובר, הסקרנות הרגה את החתול אומרים. החתול שגישש וגישש ולבסוף נקלע לבעיה, אני מקווה שאני חושבת שנפלתי לרשת שלו, אם לקרוא לו בעיה ולהשוות אותה למוות של החתול אני קצת בספק. אך.. זה בערך כמו זבוב שנתקע בערימת קצפת. בטח טעים לו ונעים לו אך הוא שוקע לאט לאט מבלי שהוא שם לב ומגיע לקפה הרותח שמצפה לו למטה. אני חוששת לקבל את המכה שלי גם כן, אני יודעת שעם כל הרצון הטוב והכוונה תמיד ישנה האפשרות שאני לא אמצא חן בעיניו, שאשתפן, שהוא ירגיש שהוא לא מרגיש, שזה בעצם הכי קשה. שזה יפיל אותי, הפנטזיות יתנפצו ואני אשאר עם שביבי הכלום באוויר, לא יהיה איתו כלום ולא יהיו פנטזיות. כנראה בגלל זה אני משתפנת כל כך, מעדיפה לא לדעת מאשר לדעת. לא רוצה לדעת לאן זה יוביל, כי ישנם שני נתיבים שבהם נוכל לצעוד- או אל האושר של שנינו מחובקים ומחוייכים או הנתיב שלי בו אצעד לבד ואחפש מקום נוח לשרוף את כל מה שקשור אליו.
אני צריכה ללכת לישון, מחר הוא קם מוקדם.
הקטע מוקדש לכל הבנות שרצו מישהו יותר מידי, לחצו ולחצו ולחצו עד שגרמו לבחורים ללחוץ על ההדק ולברוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
