דנטל

זהו סיפור אמתי שקרה לפני כמה שנים. הסיפור הזה כבר מאחוריי ובכל זאת בזמן הכתיבה רעדתי. אני פחדנית נורא.

 

זה היה עוד בזמן שגרתי אצל אמא שלי. המחשב היה בסלון ואני הייתי מכורה לאחד ממשחקי הסוליטייר. אין מצב שאני קמה באמצע משחק. לפעמים אפילו צריכה לשירותים ומתאפקת בלי סוף כי אני רוצה רצף של 10 משחקים בהם ניצחתי. התמכרות קשה. הסלון אצלנו הוא לא החדר הכי מאוכלס, כך שהיה מאוד פשוט בשבילי להשתלט שעות על המחשב. היינו אוכלים ביחד ארוחת ערב ואחריה הסלון היה כולו שלי.

 

השעה כמעט 4 לפנות בוקר. אנשי הבית כבר הלכו מזמן לישון ואני עוד יושבת לי לבד בסלון ומשחקת. רק אני שם עם הקלפים על מסך המחשב. זוכה, זוכה, מפסידה, זוכה, זוכה, זוכה, מפסידה, זוכה, מתחילה עוד משחק. מאחורי נשמע קול מוזר... האעע-האעע... כאילו מישהו נחנק. מסיטה ראשי אחורה לכיוון הרעש, מסתכלת לצדדים, שמאלה אל חלון הסלון הגדול, מחפשת במבטי את החתולה. אין כלום. אני לבד באמצע הלילה בסלון ואני בטוחה ששמעתי קול לא מוסבר.

 

מנסה להתעלם. צוחקת לעצמי שהמשפחה שלי מסוגלת לשים איזו מצלמה נסתרת ולצלם אותי חווה התקף לב מרוב פחד ואחר כך לנסות לזכות באיזה פרס בתוכנית "פספוסים" כשכל המדינה משתינה מצחוק על הפאניקה שלי. חולירות. כמו הפעם ההיא שהם קנו שוקולד בצורת ג`וק ושמו לי במיטה. המזל שלי היה שלא ראיתי אותו והתיישבתי עליו ובערך במאית שניה חירבתי לו את מראה הג`וק שלו. מנסה להראות הכי קולית שאפשר בשביל המצלמה הנסתרת שהמצאתי את קיומה, אבל אז שוב הקול הזה... האעע-האעע...

 

זהו, לא מצחיק! זה לא באמת היה מצחיק כבר קודם, אבל עכשיו הרגשתי את הדם יורד לי מהפנים והשיער שעל הידיים שלי סמר. לא רוצה אפילו להסתובב אחורה לבדוק שוב מה הוא מקור הרעש בשביל שהמצלמה הנסתרת הדמיונית שלי לא תצלם שאני לבנה כמו סיד. אני לבנה גם ככה, אבל מרוב פחד בטוח הנמשים ברחו. בנוסף, אני גם פוחדת להסתובב שמא יהיה שם משהו. עדיף לא לדעת מה יש שם.

 

נזכרת באיזו תוכנית תיעודית על רוחות רפאים שראיתי. אנשים היו שומעים קולות מהקירות של הבית שלהם. ראיינו את השחקנית שגילמה את סו-אלן ב"דאלאס" והיא אמרה שיש לה רוח רפאים בשירותים. הם אפילו הקליטו את הקולות שנשמעו מהשירותים וזה היה נוראי. היו אנשים אחרים ששמו מכשיר הקלטה על קבר של יקירם ונקלטו קולות כאילו אנשים מדברים, אבל אי אפשר היה להבין מה הם אומרים. כל ההקלטות היו של רעשים מוזרים ולא ברורים. כאילו מישהו מנסה להגיד משהו. גם הרעש הזה, שהיה עכשיו כבר פעמיים בסלון שלי, מוזר. יש פה רוח רפאים שמנסה להגיד משהו? למה ראיתי את התוכנית הזו? אני הרי פחדנית, למה זה היה טוב בדיוק? רק אסיים את המשחק הזה ואקוה שהקול הזה לא יחזור על עצמו שוב בזמן הזה. מהר מהר, לסיים את המשחק - אזכה, לא אזכה, לא משנה - ולברוח מהסלון.

 

למחרת עוד יום רגיל. ארוחת ערב עם כולם. אין שום רעש. ברגע שהם הולכים ואני נשארת לבד בסלון... האעע-האעע. עד פה! אני אומרת להם שיש רעש מפחיד בסלון. זה קול שנשמע מתכתי קצת והוא תמיד נשמע בדיוק אותו דבר. אני מחקה את הקול... האעע-האעע... ונבהלת מעצמי כמה דומה חיקיתי את מה ששמעתי. הם מוכנים לעשות לי טובה ולחכות לרעש, אבל ברור שכשהם שם אין שום רעש. אני מוותרת על סוליטייר. מרגישה שהעצבים שלי רופפים. לא יעזור כמה פעמים אגיד שאני לא מאמינה ברוחות רפאים ובכלל בדברים מסתוריים - עכשיו אני באמת מתה מפחד. לא רוצה להיות בסלון יותר.

 

בצהריים של היום אחרי אני מתיישבת בחדר של אחי ומצהירה שאני לא הולכת יותר לבד לסלון. פוחדת אפילו ללכת למטבח או לדלת הכניסה של הבית, שנמצאים בסמיכות לסלון, כי את הרעש ישמעו גם שם. אחי בא איתי לסלון ואנחנו מחפשים מה יכול להיות מקור הרעש. פותחים את דלתות המזנון, בודקים מאחורי הארונות, מתחת למערכת הסטריאו. לא מוצאים שום סיבה. עומדים מבולבלים באמצע הסלון וחושבים איפה עוד לבדוק ואז... האעע-האעע. מרוב פחד המיקום שלנו מתחלף. לא יודעת איך, אבל עכשיו אני עומדת איפה שאחי עמד לפני שניה והוא עומד איפה שאני עמדתי. הידיים שלו ממש התרוממו בגלל שהשיער עליהן סמר. הוא מחליט ללכת לחדר ואני בריצה אחריו. לא מסוגלת להיות בסלון לבד. לפחות סוף סוף עוד מישהו שמע את הקול, כי בני משפחתי כמעט החליטו עלי שאני הוזה.

 

החבר הכי טוב שלי מגיע ואנחנו מספרים לו על הקול שמגיע מכיוון המזנון בסלון. הוא רוצה שנלך לסלון. כשיהיה הרעש הוא רוצה שאגיד לו שזה הקול שאני מדברת עליו. אומרת לו שכשהוא ישמע את זה הוא ידע בודאות שזה זה. מתחננת שלא יאלץ אותי ללכת לשם שוב יותר בחיים, אבל בסוף משתכנעת לבוא איתו. אנחנו הולכים לסלון. מסבירה לו כמה שניות איפה חיפשנו... ואז שוב נשמע האעע-האעע. אנחנו קופצים אחד על השניה וצורחים. אח שלי מדבר עם חבר שלו בטלפון וצוחק איתו שלפי הצרחות בטח שמענו את הקול. אנחנו רצים אל החדר של אח שלי ומתחילות שיחות על רוחות. לא בנסיון להפחיד, אלא בנסיון להצחיק ולהרגיע. הרי ידוע שרוחות רפאים מהלכות בינינו, אז זה נורא מבדר שהן בטח רואות אותנו עושים סקס ומחטטים באף.

 

החבר הכי טוב מחליט לפתור את התעלומה ויהי מה. הוא הולך לסלון לבד. מבחינתי, אם עוד פעם אשמע את הרעש הזה אני מגיעה לאשפוז או משהו. יש גבול כמה בן אדם יכול לפחד מבלי לאבד את שפיותו ואני אוטוטו חוצה את הגבול הזה. האעע-האעע... הפעם את הקול שומעים עד החדר של אח שלי ואני על סף בכי. תעשו שזה יפסיק. אני שמה ידיים על האוזניים בשביל לא לשמוע את זה יותר.

 

אחרי עוד כמה דקות של חיפושים, החבר הכי טוב שלי מגיע לחדר. אמא שלי פעם קנתה מלחיה ופלפליה בצורת זוג זקנים שאמורים להיות חביבים, אבל יש להם פרצוף של זקנים מהסוג הנודניקי. גברת פלפלת ואדון מלחון. כשזורים פלפל על ידי הטיית הפלפליה היא עושה "אאאאפצ`י". כשזורים מלח על ידי הטיית המלחיה הוא עונה "!Bless you". החבר הכי טוב מצא אותם בארון המזנון. אדון מלחון עמד על רגליו, כרגיל, כמו שאמור להיות. הפלפליה היתה מונחת על צידה. גברת פלפלת היתה תקועה במצב של ה"אאאאא" בלי ההמשך של "פצ`י" משום שלא נטתה מספיק. זה היה נשמע כמו האעע-האעע.

 

עד היום אני לא מוכנה שישתמשו בהם. גברת פלפלת ואדון מלחון הם זדוניים. אני בטוחה בכך. יש להם פרצוף כזה. חוץ מזה, זו חייבת להיות הזדוניות שלהם שגרמה לפלפלת להיות מונחת על צידה, למרות שאף אחד לא פתח את המזנון הזה כבר שבועות ואת הקולות המפחידים היא עשתה רק במשך 3 ימים...