ישבנו באותו שולחן בעבודה (אני כבר לא עובדת שם). השולחן שלנו בנוי ל- 4 עמדות. זה מין איקס כזה שכל אחד, בעצם, יושב מול מי שבאלכסון אליו. משמאלי לא ישב אף אחד. מימיני עמיתו של אייל. אייל באלכסון אלי, שזה אומר שהוא מולי, אבל אנחנו בקושי רואים אחד את השניה, כי המחשבים שלנו מסתירים.
אייל הוא הטיפוס המהרהר. בעיני, איש עם הרבה תובנות ואינטליגנט שאני מעריכה המון. גם אני הרהרנית לא קטנה, אבל אנחנו עושים את זה שונה. הוא אדם שחולק את ההרהורים שלו ברגע שהגיע למסקנות. אני שותקת עד שאיזה טריגר גורם לי לשתף. הוא עדיין בשלב של ההרהורים שלפני מציאת האושר. אני באלה של אחרי. שנינו סובלים מהפרעות שינה.
כל המחלקה יושבת באולם פתוח. האקוסטיקה מאוד לא מתחשבת באופן-ספייס, אז שומעים הכל. אפילו ללחוש לא עוזר, כי כל מיני חסרי חיים דוחפים את האף שלהם לשיחות לא-להם, אז יותר קל לדבר במייל. זה מזל, כי כך אפשר לצטט טקסטים באופן מדויק.
אייל שלח לי מייל בו כתוב (הציטוט בידיעתו ובאישורו):
"אחרי הרבה מחשבות על מהות החיים הגעתי למסקנה שתמצית הקיום, היא הכמיהה לישון, כמיהה שמשום מה קיימת רק כשאני בכל מקום בעולם (עבודה, סופר, רכב, סלון) אבל לא במיטה. מת לישון אבל שינה כמו אופק מתרחקת כשמתקרבים וכמו אהבה כשהיא באה, שום דבר לא יעזור."
אני הגבתי במייל:
"אז אני חושבת שתמצית החיים היא הכמיהה. נקודה. איפה שלא תהיה - תשווע למה שאין לך. החוכמה היא ללכת נגד התמצית הזו. כשתצליח זה יהיה הרגע בו תהפוך למאושר. לא להפסיק לשאוף, אבל להגיע לגבול בין הכמיהה כשעבוד לכמיהה כמוזה."
אייל, יקירי, הלוואי שתהיה מאושר, מגיע לך להיות מאושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
