דנטל

סתם לחצות לתומי מעבר חציה ושרוכב הטוסטוס הפלוני שעומד באדום יצעק לי "תעשי דיאטה!".

 

אחרי זה במשך שנים להתבייש לאכול ברחוב, למרות שבאותו זמן בכלל לא אכלתי.

 

חצי מהחיים לא להאמין למחמאות על המראה החיצוני.

 

לרקוד להנאתי במסיבה ושיגש אלי בחור לא מוכר ויגיד לי "אני חושב שאת הבחורה הכי שמנה במסיבה הזו".

 

לעבור ליד איזה זוג ולשמוע אותו אומר לה בכוונה בקול רם "את רואה אותה? היא הכי שמנה פה".

 

לקלוט בזוית העין מישהי מצביעה עליך והיא וחברה שלה צוחקות.

לעלות לאוטובוס, לראות שכל המושבים הבודדים תפוסים, לחפש מי הכי רזה שאפשר לשבת לידו, פשוט בגלל שליד מישהו לא רזה אני לא אכנס למושב עם ידית בטיחות מבלי שנסבול שנינו מאי נוחות גדולה. לעתים, להעדיף לעמוד.

 

להתיישב בקולנוע/להתיישב במטוס ובקושי להצליח להכנס למושב ולתהות: "איך שמנים יותר אמורים לשבת שם? כי יש הרבה אנשים יותר שמנים ממני, או שמא נדמה לי שאני פחות שמנה ממה שאני באמת.".

 

לעלות למונית שירות ולייחל שלא יהיה רק מקום אחד במושב האחורי, כדי שלא אצטרך לספוג בפעם המליון מבטים מלאי אימה מהגודל של התחת שלי שאמור לחלוק איתם את המושב, ולהיות מובכת מכך שאני כל כך מפריעה להם.

 

לעשות בעיקר ווינדואוס שופינג, כי ברוב החנויות לא מוכרים את המידות שלי. גם לחשוק בהמון בגדים שלא מייצרים למידות שלי.

 

לא ללכת כבר כמעט 20 שנה לבריכה, חוץ ממסיבות בריכה, כי בשעות פעילות רגילות של בריכות אוסרים להכנס עם מכנסיים (ארוכים) ואני לא חושפת את הרגליים שלי בציבור.

 

חשוב לי שיהיה ברור שזה לא קיטור. לא שאני נהנית לחוות את מה שתיארתי, אבל זה מה יש. ציינתי חוויות אמתיות, כדי שמי שאין לו מושג איך זה להיות שמן ילמד קצת איך זה נראה בעיניים של שמנה. זה נורא, אבל לא נורא-מספיק, כנראה, בשביל שארצה לעשות דיאטה. יש אחרים שזה כן נורא-מספיק בשבילם. בני המזל ילמדו לחיות עם זה. לי יש מזל.