.There's no personalities stores

התחנה הלפני אחרונה שלנו הייתה אושוויה הארגנטינאית, העיירה הכי דרומית בכל העולם.

ישנו בבית עץ בשלבי בנייה, אני את ויעל. המארח שלנו היה מדריך טיולים מקומי שצעיר מאיתנו בשנה, אכלנו במסעדה של המשפחה שלו כמות בשר שאי אפשר למנות, כל הזמן רק אכלנו, ושתינו יין אדום חם.

יום אחד הם עשו טקס אינדיאני וניגנו בגיטרות, שרנו שלושתנו שיר ישראלי, זה ריגש אותי, כי זה היה השיר הראשון שניגנת לי בגיטרה, קצת לפני שאמרת לי שאת אוהבת אותי.

באחד הבקרים יצאנו לטיול בלגונה יפיפייה על גדות ההרים. עברו מולנו שתי בנות, ואת שאלת אותי על אחת מהן "זו הטעם שלך?" שיקרתי לך כשאמרתי לך שלא.

כל הזמן ניסיתי לגעת בך, הראש שלי לא הבין, אבל הגוף שלי הרגיש את הבור שנפער בינינו. בור שלא הצלחנו לפצות עליו, לא בדיבורים, נשיקות, סקס. לפעמים אני חושבת, שאולי פשוט הייתי צריכה להביט לך בתוך העיניים. לא נתת לי לגעת בך, הרגשת מובכת, ואני התחלתי ללכת מהר, לפניכן, עד שאיבדתי אתכן לגמרי, באמצע היער העבות, הולכת ודומעת, מבינה שזה נועד לכישלון, מבינה שאנחנו פצצת זמן.

בביקור הקצר שלנו במפלי האיגוואסו אמרת שלא תעברי איתי לארצות הברית, ושתינו בכינו באוטובוס כי חשבנו להיפרד. הקשר הזה לא מתאים יותר, את רוצה חופש, רוצה להיות לבד, לא מסוגלת להכיל יותר. כבר היה לילה ונהיה לי קר, ירדנו מהאוטובוס והלכתי לנסות להקיא. אמרנו שאנחנו אוהבות וזה בלתי אפשרי לסיים את הקשר, נהיה חזקות. נישאר ביחד.

בואנוס איירס הייתה התחנה האחרונה שלנו בטיול. את הלילות בילינו בחיבוקים שהופרדו מתוך השינה ובכמיהה ללבד איתך שלא קיבלתי. לקחנו חדר לבד במלון, חדר ממוצע נחמד, שלא ניצלנו אותו. יכול להיות ששכבנו כי היינו צריכות או כי אני לחצתי. יצאנו לדייט פעם אחת במסעדה יוקרתית ליד איזה נהר, לפנק את עצמנו סופסוף, לשלם 200 שקלים על כל מנה, להתנהג כאילו אנחנו בסדר, כאילו שהכול כשורה. לא באמת הרגשתי אותך, אני לא באמת זוכרת. לפעמים קיוויתי שתהיי היא, הבחורה מהלגונה ששיקרתי לך שהיא לא הטעם שלי. מדי פעם נשאבתי לתוך תהיות קצרצרות של מה היה קורה אם היא הייתה במקומך.

נפרדתי ממך בשדה התעופה של בואנוס איירס. הגנבתי לך נשיקה צרפתית בשירותי הנשים, נשיקה שהריקנות שלה שרפה לי עד כאב. לא ידעתי את זה אז, אבל ככה מרגישות נשיקות אחרונות.

את טסת לישראל ואני עליתי על אוטובוס לברזיל. בין העבודה בהוסטל לחיים שחשבתי שאני מנהלת שם קיוויתי בכל יום שהיא תגיע, הבחורה מהלגונה. שתבוא עם התיק הגדול שלה ותעשה צ'ק אין אצלי, כשאני במשמרת בקבלה. אבל מה הסיכוי מטומטמת? מה הסיכוי שזה יקרה?

ואז ראיתי אותה, עולה את העלייה להוסטל עם נעלי הטימברלנד האלו שלה, עם חברה שלה, שנעלה גם נעלי טימברלנד גם. ניסיתי להפעיל עליה את קסמיי, ניסיתי לדבר איתה, אבל הפער בינינו לא היה פער של בין שני אנשים, אלא פער כמו בין מדינות שלמות ואוקיינוסים ושביל החלב וחלל, אז כבר הלכתי לשכב עם ארגנטינאית אחת שהתחלתי איתה ברחוב.

לפני כמה שבועות ראיתי אותה רוקדת עם חברתה לטימברלנד במועדון בתל אביב. לא אמרנו שלום.