|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
החונ"חים - חלק שני
אז הם מתחילים לאכול, וגדלים, וגדלים, וגדלים. עם כל רגע שחולף הם מתנפחים, נדחקים אחד לשני וממלאים את חלל האוטו. אני מתחיל להרגיש לא נעים, המקום נהיה קטן מדי, אני רק רוצה לצאת משם, ואני רואה מתחילה לזוז בכיסא, מסתכלת בחלון.
והם שבעים, מרוצים מעצמם, דחוסים אחד ליד ועל גבי השני. אני יודע שזה הזמן לעשות משהו. אם לא, ייקח להם שעות לעכל, ואז שוםדבר לא יהיה ביני לבינה.
זה עכשיו - הכל או כלום.
אני צריך להגיד משהו כל-כך ילדותי, מטורף או מפגר, שהיא פשוט תפרוץ בצחוק. צצוקה של אישה, אפילו גיחוך קטן, ידעתי כי ביכולתו לגרש אפילו את החונ"חים החזקים ביותר.
אני עוצר ברמזור, והומלס בלונדיני עם כוס קלקר סדוקה נצמד לי לחלון. כולנו מסתכלם עליו, אני נותן קצת כסף, הוא עובר למכונית אחרת ואני מנצל את ההזדמנות.
"נראה לי שהוא רוצה אותי."
"מה?" היא תמימה, בטוחה שפשוט לא שמעה טוב.
"ההומלס הזה, אני אומר, נראה לי שהוא רוצה אותי."
חיוך קטן עולה בין השפתיים. זהו, דחיפה קטנה והכול יפרוץ יגלוש החוצה.
"איך שהוא נצמד אליי, הסתכל לי ישר בעיניים, נופף בכוס - רואים עליו."
"אה" היא אומרת ואז פורצת בצחוק.
אני מסתכל עליה ועל הגמדים הבני-זונות האלו מתקפלים, נהפכים לפיסות גומי רכרוכיות בלי אוויר. אני קורץ להם ופותח את החלון, שיהיה להם קל יותר לצאת החוצה, אל יער הרעש של רחוב מאיר דיזנגוף.
הצלחתי! ניצחתי אותם. השיחה קולחת מכאן בזרם קבוע, פחות או יותר. אנחנו מתיישבים איפשהו, שותים בירה (ודיאט קולה קולה/יין לבן/מרטיני), בודקים שכל האיברים הנכונים זוגיים, סימטריים, במקום.
ברגע שהשיחה מתחילה להדלדל, אני מזמיין חשבון, רואה אותם מתחילים להתקבץ סביבנו...אנחנו מגיעים אליה הביתה, נכנסים למיטה, ואני מבקש ממנה לשים דיסק, רק ליתר ביטחון...
| |
החונ"חים - חלק ראשון
ובכן, סיפורנו מתחיל יום אחד שבו התקמצן עליי מזלי ובחורה זרקה אותי. היא עשתה זאת מאותה סיבה שכל בחורה בעולם עושה את זה:
היא לא יודעת.
פניתי אליי ושאלתי:
"מה יש לא לדעת?"
חקירה קצרה הובילה היישר ליוון העתיקה, שם כבר לפני אלפי שנים נקבע כי החוכמה הגדולה ביותר היא ההבנה כי איננו יודעים מאום. מכאן הסקתי שני דברים:
1. חוסר ידיעה הוא כנראה דווקא מצב טוב להיות בו.
2. אני צריך להפסיק לצאת עם בחורות משכילות.
אך בזמן שהמסקנה הראשונה גרמה לי רק נחת, הבנתי מייד כי לא אצליח להפיק כלום ממסקנתי השנייה. אתם מבינים, מספרכם הנאמן, הצנוע והכנוע לוקה בתסמונת נוירו-מנטלית, על גבול הפסיכוטית, הנקראת "תסמונת רוצֶאגַמשִיחא כרונית". מצב בריאותי קשה, התגלה אמל מספרכם העגום לאחר כמה פעמים שבהן ניסה לצאת עם בנות ש...איך לומר, לא סיפקו אתגר אינטלקטואלי.
המבט המזוגג הנלווה לכל מילה בת יותר משלוש הברות גורם לי עוויתות. הבעת השאלה אשר עלתה על פניהן אחרי המילה השביעית בכל משפט עשתה לי גירודים. כל פעם שפלטו לעברי "ואללה" ריחף מעליי איום להתקף אפילפטי.
מיואש, פניתי שוב למספרכם החלוק בחוסר הבנה"
"מה יש לא לדעת?"
הרי זה כל-כך ברור - אני, היא, מיטה, והחיים מתנהלים מעצמם...שמתם לב פעם כמה קל לנהל שיחה במיטה?
ואז נזכרתי בפעם הראשונה שנוכחתי בהם, בחונ"חים.
אספתי אותה מהבית. היא נכנסה לאוטו ופלטה "היי" מנומס וקצת חושש. סגרה את הדלת והתחלנו את מסענו לעבר מיקום הדייט המיוחל. בשם אלוהים, הנסיעה מהבית למקום בו תנסו לנהל שיחה היא-היא הסיבה שבגינה ימציאו יום אחד טלפורטר. אין לאן ללכת, אין לאן לברוח. אי אפשר להזמין מהבר, שירותים אין (ולא כדאי לאלתר). אתה חייב להישאר בקופסת הטונה המשתנעת הזו. דבר או תמות.
ואז ראיתי אותם, את גיבורי סיפורינו. גמדי חוסר-הנוחות, או בקיצור - חונ"חים. אם תסתכלו טוב-טוב בחלל ביניכם לבינן תראו אותם. יושבים לה בתנוך האוזן, מתנדנדים על השפתיים, מרחפים להם ומדי פעם שולחים לעברך חיוך סרקסטי ומלא ביטחון. הם השולטים כאן, עושים סלטות איטיות באוויר, חגים מעל, מקשיבים ומחכים...
טעות אחת והכל נגמר. היא אמרה משהו, התחלתי לחזור בתגובה שנונה, ופתאום באמצע המשפט הבנתי -
זה לא מצחיק.
אני הלכתי להגיד משהו לא מצחיק.
זה אפילו לא משעשע. למעשה, אם היא תבין את זה לא נכון, היא תיעלב.
נחנקתי, השתנקתי, ועכשיו שום דבר כבר לא משנה. הם נכנסים לפעולה, עטים על הטרף כעדר אדיר, עיניהם רושפות, פיותיהם מזילים ריר. אתם מבינים, זן הגמדים המדובר כאן ניזיון ממשהו שרובנו עסוקים בלגרש.
השקט.
| |
על יתרונותיה של התנזרות שלא מרצון
משחר האנושות ניסינו להבין, להבחין, לכפות על העולם איזשהו הבדל מכריע בינינו לחיות.
אחת הטענות הקדומות ביותר היא השפה. אבל טענה זו התגלתה כבעייתית עם התקדמות המחקר הזואולוגי וגילויין של צורות תקשורת מתקדמות, גם אם בלתי נראות במבט שטחי, בקרב פילים ופרימטים לדוגמה.
עוד ניסיון להבדלה הוא הטיעון הפרוידיאני. חיות לא מזדיינות, מתעלסות עושות אהבה - הן מזדווגות. בעולם החי, עפ"י טענה זו, סקס הוא סיפור קליני כמעט, שמותנה בעונות, טקסים אבולוציונריים משונים ותשוקות הישרדות. בקרב בני אדם וחוה, לעומת זאת, סקס הוא והיה כוח בעל חשיבות לאורך ההיסטוריה, והומו-ספיין קירח וחובב מקטרות אפילו איבחן אותו ככוח המניע מאחורי, למעשה, כל פעולה שאנו עושים.
אח אבוי, התגלה כי גם דולפינים מזדיינים בתאווה בלתי מרוסנת.
אגב, הם גם החיות היחידות שרוצחות את בני מינם מלבדנו. מסתבר שאותו הומו-ספיין חובב מקטרות, אבי הפסיכואנליזה, הרוויח גם כמה נקודות בשדה הזואולוגיה.
אבל מספיק עם פנים לקיום האנושי שכולנו מעדיפים להימנע מהם.
גילויים אלו הציבו אותנו בפני בעיה:
האם אנחנו רוצים לשנות את שאלתנו המקורית "במה מותר האדם מן הבהמה?" בשאלה "במה מותר האדם והדולפין מן החיה?", או לענות עליה:"בני אנוש שונים כך וכך מן החיות...חוץ מפילים, פרימטים ודולפינים"?
לא מאוד. תשובות כאלו אינן מספקות קודם כל כי הן לא מוחלטות, אלא תלויות בממצאים עתידיים, ושנית, כיוון שהן לא טובות מספיק לאותו תוצר נפלא של תסביכינו - האגו האנושי המעונה בשאלות ללא הפסק.
הטענה השלישית והמפוכחת ביותר שאציג כאן, גורסת כי ההבדלים היחידים בינינו לחיות הבר נעוץ באחוז יחיד של מסת מוח ומבנה כף היד שלנו. אגודלינו ייחודיים בטווח התנועה שלהם, עובדה המאפשרת לנו לפוש בפעילויות מתורבתות ונעלות כהקשת אצבעות, החזקת כלי כתיבה, ייצור כלים ואופן כללי פיתוח מיומנויות מוטוריות, אפשרויות אשר פשוט אינן פתוחות בפני רוב החיות על פני כדה"א.
הבעיה כאן היא ההנחה כי היכולת לבנות כלים מובילה לבנייתם. קודם כל, ישנן חיות רבות, כגון ציפורים, שעם גפיים קדמיות מכוסות נוצות ורגליים דקות ושבריריות בונים בתים מצויינים. יתרה מזאת, כפי שכבר הוזכר, אגודל גמיש ומוח גדול הם כלים, ורק כלים, המציגים יכולות. יכולת צריכה גם גם רצון, וזמן להשקיע כדי ליצור משהו. אנו צריכים לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו עוד חיות היו רוצות לבנות כלים?
ועתה, קבל"קים יקרים, הגענו לשאלה המכרעת - למה אנו רוצים לבנות ולהיבנות? למה לנסות באובססיביות וחירוף-נפש לשלוט ולא להישלט על ידי סביבתנו?
לדעתי, הצנועה,אותו רצון ניתן להסבר פשוט, המציע סינתזה בין שניים מהטיעונים שכבר הוצגו כאן.
אנו יוצרים כלים כי אנחנו יכולים, ואנו רוצים ליצור אותם בשל חוסר סיפוק מיני.
תשאלו את עצמכם כמה זמן ורצון יש לאדם מסופק מינית כדי להשקיע בראש חץ מאבן - עבודה של שעות מייגעות בחיתוך וגריעה?
האם אתם באמת חושבים שהקוף שהמציא את הגלגל היה יפה, בעל בלורית בלונדינית וחיוך נוצץ? אני יכול לשער, ללא ממצאים ארכיאולוגיים אמנם, כי הקופיף המדובר היה חתיכת שימפנז מכוער, שבילה לילות כימים (נטולי סקס) בניסיון לבנות סלע שיוכל להתגלגל טוב ולהתרסק על גבו של הבן-זונה שמזיין קופה כל לילה...
אבל זו רק השערה.
| |
מילון בלוסטיר- גזמו למונחים שימושיים - מס' 13
דיפלקציה ורבלית - בעברית "הטיה מילולית":
כאשר גברת שאתה נמצא איתה בשיחה קולחת להפליא מבינה לפתע כי יכול שאתם נכנסים, חלילה, לאזור האסור, ומכניסה בקלילות מאולצת את בן-זוגה לשיחה כדי להדוף כל ניסיון מדומה או לא שלך אל בין רגליה.
לדוגמה:
"כן, בדיוק חשבתי אתמול על זה ש-"
"גם חבר שלי מת על גודאר, פשוט מעריץ אדיר שלו, חבר שלי, אהובי. אנחנו ביחד שנתיים, והוא לא מפסיק לדבר עליו."
"אמ...שהכנסת במצב הנוכחי-"
"בכלל קולנוע צרפתי, אבל בעיקר גודאר, חבר שלי."
| |
| כינוי:
בן: 41 Google:
אופיןתמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
