תודו.

פשוט תודו שהחיים לא פיירים.

זה לא הגיוני מה שקורה פה.

איך זה נראה שכולם נהנים ואני לא.

אני לא סובלת. אבל הם פשוט נראים נהנים.

אני לא מרגישה כמוהם.

הם אומרים שכיף ללכת לבצפר. שהם נהנים.

אני לא. כל שניה אפשרית אני מוכנה להישאר בבית.

הם אומרים שהם נהנים לגור פה, ולא היו עוברים לשומקום אחר.

אני לא. לכל מקום שההורים שלי יסכימו לקחת אותי, אני אבוא.

כולם פתאום מוצאים אהבה.

רק אני. אני נשארתי בלי.

כולם מוצאים מישהו לחשוב עליו, לדבר עליו.

רק אני. לא. רק אני לא מדברת וחושבת על מישהו אמיתי.

כולם מצאו את חבר הנפש שלהם. את האנשים שהם יושבים ומדברים.

תוך כדי הם מתעלמים או לא שמים לב אלי פחות ופחות, אבל להם לא אכפת.

הם מדברים. נהנים.

ואני. אני עוברת מילד לילד. לא אומרת שאינלי חברים.

אבל אינלי את האחד הזה שאני יכולה להגיד לו הכל, לסמוך עליו. שזה רק ביני לבינו.

זה תמיד בין כמה. כל אחד והנושא שלו.

אם כולם אותו הדבר?

אז מה זה אומר עלי?

זאת אני הפגומה פה?

כנראה שכן.

כנראה שלאט לאט כולם יעלמו לי.

כנראה שלאט לאט אני אשאר לבד.

כנראה שלאט לאט כולם יסתובבות בחבורות קטנות, בקבוצות שם כולם סומכים אחד על השני.

ואני? אני אהיה לבד.

בין קבוצה לקבוצה.

ככה זה היה. מאז ומתמיד.

שתי קבוצות ואני באמצע.

ביסודי, בחטיבה ועכשיו שיש יותר ילדים בתיכון.

יש יותר קבוצות. יותר אפשרויות להסתובב בין לבין.

ואני לא יכולה.

עד שאני חושבת שמצאתי את המקום שלי,

לא. אחרי שבוע אני שוב באמצע.

אחרי שבוע עוד פעם פשוט לא שמים לב אלי ואני?

אני מנסה לחפש קבוצה אחרת שתעביר לי את השבוע הקרוב.

אני לא רוצה.

אני רוצה מקום חדש.

אני רוצה חברים חדשים.

אני רוצה חיים חדשים.

אני רוצה לעשות שינוי.

אני רוצה שמשהו מעניין יקרה בחיים שלי.

לשם שינוי. שאני לא אהיה בין קבוצות.

שאני אמצא את המקום שלי.

זה יותר מדיי לבקש?