אולי אחרי הכל המצב שלי לא באמת כ"כ נורא.

כי כשאני קוראת את הקטע הקודם. הוא באמת נראה דכאוני מדיי.

נכון לאותו הרגע . שבו הרגשתי לבד ונטושה.

אחרי הכל. כן יש לי חברים.

מספיק חברים שבאמת אוהבים אותי.

לא יותר מדיי. לא פחות מדיי. מספיק.

הכרתי אנשים חדשים שמראים חיבה, לא יותר מדיי, אבל גם לא קצת.

פשוט מראים התלהבות ושמחה כלפי. שזה ממש כייף ומעלה חיוך.

לעומת. יש את אלו שכבר היו חברים. ולא ממש מצליחים לשמור על אותה רמת חברות.

ואת זה אני לא מבינה. איך פתאום אפשר להחליט כזה דבר.

זה כאילו הם אמרו, טוב השנה אני מחפש חברים חדשים. שאני אמצא אני אנטוש את היישנים.

אני בטוחה שזה לא הולך ככה. אבל זה ממש נראה ככה.

אולי אני סתם צריכה לדבר איתם ולאזור אומץ.

כי אם יש אצלי בעיה (אחת מתוך הרבה), זה שאני חסרת אומץ.

אני מעדיפה פשוט להתרחק מאשר לנסות להתקרב ולהיפגע.

אז אולי אני צריכה לעזוב את זה וזה יסתדר. אני לא יודעת.

אני חושבת שיהיה בסדר.

כי ככה אומרים. יהיה בסדר.

אני מקווה שיהיה בסדר.

אני רוצה שיהיה בסדר.