תת ז'אנר: מתח, סלאשר, קומדיה שחורה, רוצחים סדרתיים (ישראל 2010)

תקציר במשפט: זוג אוהבים,   זוג שוטרים,  ארבעה טניסאים, יערן וכלבו נקלעים להצטלבות אירועים אלימה ביער בו רוצח פסיכופת מסתובב לחופשי.

אחרי המתנה ארוכה של שנתיים, מאז ששמעתי לראשונה על הסרט, עם הצטברות החששות, התהיות, והציפייה לראות את הסרט עם הטייטל "סרט האימה הישראלי הראשון" היה לי קשה שלא להתרגש מהזמנה להקרנת העיתונאים(!) כשבוע לפני בכורת הסרט. חייב להודות שהתלבטתי רבות בתום הצפייה ואני די בטוח שזה קשור לא מעט לזה שישבתי בין שני מבקרים מוכרים שציקצקו והתנשפו בחוסר שביעות רצון שקצת מזוהה יתר על מידה עם המקצוע. למרות הרגשות החלוקים והרבה מחשבה הגיע גם תורי, חובב האימה המושבע, להגיד את דבריו.

קודם כל, איך אפשר שלא לפרגן לחלוצים? זה נכון שכבר נעשה בארץ מותחן אפל אחד(סרטו הנהדר של דני לרנר "ימים קפואים"), מספר סרטים קצרים וסידרת קאלט אחת , "סיפורים לשעת לילה מאוחרת"(כן, מגיע לה התואר הזה!), שצימררה אותי לא פעם בילדות. אך עדיין לא היה סרט קולנועי באורך מלא הפונה לקהל הרחב ומביא איתו את השחקנים הישראלים הבולטים (רגע, איפה משה איבגי וששון גבאי?) לסרט עם רוצח סידרתי, מקרי מוות מאוד אלימים והומור שחור וסדיסטי. אבן דרך היסטורית חשובה שעצם קיומה גורם לי להתמלא באופטימיות לגבי עתידו של הז'אנר בארץ. הרי אפשר לדבר שעות על מצב המדינה, החיים המתוחים בישראל והקלות בה ניתן לברוח מהמציאות הישראלית  אל מעבר לאוקינוס, בשביל לנקות את הראש לשעה וחצי. זאת רק אחת מני הטענות שממשיכות לחזור על עצמן בכתבות מהחודשים האחרונים הדנות בסרטי האימה הישראלים שעומדים להשתלט על מסכי הקולנוע וההשוואה הכה מתבקשת להוליווד, בה סרטי האימה נמצאים בראש שוברי הקופות. הפחד הלא מובן של ספקנים החוששים מכך שסרט אימה לא יכול להיתקיים בישראל ובשפה העברית כשלמעשה כל מה שצריך הוא אנשים מוכשרים ומקצועיים, הרעבים ליצירה מסוג זה, שיכולים להפוך גם את "הלו? בילי? יש כאן מישהו??" למשפט שיעבוד בצורה חכמה בעברית ועם התאמה לאקלים הישראלי. ללא התלבטות, אני יכול להכריז בגאווה כי יוצרי "כלבת" מצליחים להוכיח את הטענה ובגדול.

קשה לכתוב על "כלבת" מבלי לחשוף ספויילרים. במיוחד לאור הבחירה המתוחכמת של יוצריו בשבירה שיטתית של חוקי ז'אנר הסלאשר(עם קריצות לקרייבן הישיש) ומבנה העלילה הלא שגרתי. במהלך הסרט החוקים הולכים ונשברים ואלמנטים מוכרים מסרטי אימה מוזכרים בציניות רועמת(אין קליטה בטלפון אפילו שהוא לא מרשת סלקום, המכוניות לא מתניעות) עד שבשלב מסוים כבר לא ברור במה אתה צופה, קומדיה שחורה וחולנית של טעויות(משהו שהזכיר לי מאוד את האחים כהן) או שאולי בדרמת פשע אלימה עם רגעי מתח. חייב להודות שמשהו בתוצר הסופי יצא קצת מבלבל שהקשר בינו לבין אימה נשאר בעיקר באווירה המצמררת, שהרבה נכתבת על ידי פס הקול ועיצוב הסאונד המרשימים, וקטעי האלימות הגרפית. עדיין, מדובר ללא ספק בתוצר חדש ומקורי, שהוא לא עוד יצירה הוליוודית ז'נרית ונוסחתית כמו שהתרגלנו לראות בשנים האחרונות אך גם לא בתוצר שנכנס תחת הגדרת האימה 'עפ”י הספר', בה בדרך כלל תהיה פואנטה או טוויסט שמקשר ומסביר את התגלגלות האירועים, במיוחד כשהם כאלה קיצוניים.

אפילו שזהו סרטם הראשון, אפשר להרגיש שאהרון קשלס ונבות פפושדו, צמד הבמאים של הסרט, יודעים בדיוק מה הם עושים כשההבנה הטוטאלית שלהם בז'אנר האימה צועקת מבין שורות הדיאלוג הכה אופייני לסרט מהז'נאר. הם עושים את עבודתם עם הרבה אהבה חולנית וקשה שלא להרגיש את הכיף שהיה מעורב בעשייתו של הסרט. הם לוקחים מספר החלטות מאוד נועזות לאורכו, אפילו פרובוקטיביות ואני לא יודע איך הקהל הישראלי יקבל אותן. החלטות תוכן שנועדו לעשות גלים ולנער את האדישות מהצופה שמרגיש שראה כבר הכל. בין החלטות התוכן של יוצריו יש גם החלטות טכניות מאוד מפתיעות. בינהן, הבחירה לצלם את כל הסרט לאור יום ולא להתעמק בתרחיש עלילה קונבנציונלי אחד אלא קצת בסגנון דרמת זוכת האוסקר "התרסקות" מ-2004(או דוגמה יותר רלוונטית לבלוג "תעלולים נבזיים") להתמקד במספר עלילות המתרחשות במקביל וקשורות בינהן. בעוד שב"התרסקות" הקשר הוא אלימות על בסיס גזענות, כאן הקשר הוא אלימות על בסיס אלימות. הבחירה בעלילות השונות ומספר כה רב של דמויות שונות ומגוונות מרגישים ממש כמו כלי משחק עבור צמד הבמאים ואפילו שזה נראה כמו אתגר תסריטאי לא פשוט, הבמאים לא מוחלים באמצעים ומנצלים את הדמויות עד תומן.

בגלל שאני לא צופה בטלוויזיה כבר שנים(יחי עידן האינטרנט!) ובטח שבבטח לא בטלנובלות ישראליות, לא באתי עם דעות קדומות לגבי השחקנים. ברורות לי ההחלטות המסחריות בליהוק של השחקנים המוכרים שכבר משויכים לכלכך הרבה תוכניות וסרטים אחרים והנסיון להפוך את הסרט הזה למושך בעיני קהל היעד. עם זאת, הבמאים החליטו לשבור גם את 'חוק השחקן המפורסם' וכמו שרומז הטאג ליין בטיזר-פוסטר, כוכבי הפסטיגל לא באמת מוגנים ממה שתוכנן עבורם על ידי יוצרי הסרט. חבל שבגלל שעדיין מדובר בסרט ישראלי, יוצריו הרגישו חובה להאריך בסצינות דרמה שמשוחקות לרוב חלש. אציין לטובה את המשחק המצויין של מנשה נוי, דני גבע, הנרי דוד, אניה בוקשטין וליאת בר-לב שהצילו רגעים שהם פחות משכנעים כמו של עפר שכטר, רן דנקר, יעל גרובגלס וליאור אשכנזי. במסורת סרטי הפולחן הסרט מפתיע בכמה תפקידי אורח עם שחקנים מוכרים נוספים.

הבעיה העיקרית של "כלבת" היא שהסרט לא משווק נכון וזה נובע בעיקר מבחירת שמו של הסרט. כלבת כמחלה היא מטפאורה אסוציאציתיבית מצוינת לסרט אימה מז'אנר הזומבים. מחלה שמוסיפה נגועים במגע או נשיכה קצת מטעה את הצופים. במהלך הסרט ציפיתי לקבל קשר לשמו של הסרט ולמסע הפרסום המרשים שלו(שדיבר לא מעט על נגיף והדבקות), אך בסרט אין אזכור למחלה ולא להידבקות ואין אפילו רמז עלילתי שיסיר את הספק שרדף אותי במהלך הצפייה. כל מה שהתרחש בסרט הוא תוצאה ישירה של מעשי גיבוריו והקשר למחלה, חוץ מהעובדה שכלבת גורמת לאלימות בקרב הנגועים, הוא רופף עד לא קיים. גם קיימת בעיתיות ברצף של הקטעים והתוכן הקיצוני שדי פוגע באמינותו של הסרט וזה רק גרם לי לחשוב שאולי העריכה היתה יכולה להיות יותר יעילה. הקפיצות מקטע לקטע(לפעמים ללא קשר או הצדקה) והעובדה שכל סיפור כלכך טעון גרמו לכל סיפור לאבד מהמתח שהצטבר ובכך בעצם גרם לי לאבד מהשקיעה בסרט. דבר נוסף הוא שעלילות המשנה קיבלו יותר מדי תשומת לב וכתוצאה מכך הסרט מרגיש מעט ארוך מהרגיל. ברגעים הבעיתיים הזכרתי לעצמי שמדובר בסרט אימה דל תקציב, או B movie עם כל המשתמע מכך, וכשאני רואה סרט כזה כשהוא מגיע ממדינה אחרת אני מוכן לוותר לו בתנאי שהסיפור ורגעי המתח מספיק מקוריים, ו"כלבת" מספיק מקורי ומפתיע. 

לסיכום, "כלבת" הוא תוצר מודע ונועז של שני חובבי אימה עם המון קריצות לאוהבי הז'אנר. אפילו עם הבעיות שציינתי, נהנתי מאוד מהסרט. אני חושב שהסרט נותן את האור הירוק לעוד דברים רבים וטובים, רק שיגיעו אלינו לטובה. מגיעה לבמאים ההכרה והפירגונים על הסרט המקורי שעדיין הצליח להפתיע, להקפיץ ולהצחיק בים סרטי האימה שמופקים בתקציבי ענק. גם אין יותר שמח ממני לראות סרט ישראלי שהוא לא עוד סרט דרמה קלישאתית על רקע פוליטי. 

ציון: 7.5