השקט הזה... השקט השקט הזה,שכל-כך מחריש אוזניים. השקט שאחרי הכל.

זה השקט הכי רועש בעולם,שקט פנימי,שהופך אט אט לרייקנות.

רייקנות בלתי נמנעת שאי אפשר לתאר אותה בעזרת שום מילה שבעולם,בעזרת שום מעשה ושום רגש.

השקט מרוב שהוא שקט-מעיק.

מעיק על הלב,שואל שאלות,מבקש תשובות אך הדבר היחיד שמתקבל בסופו של יום הוא... שקט.

השקט עובר מעצמו או שמתרגלים לחיות איתו. יום יום,שעה שעה,דקה דקה-הוא תמיד שם.... מתריע שחסר.

לפעמים השקט רועש מידי ואנחנו נסגרים,לא בגלל שרועש או מעיק,אלא כי כואב. השקט הוא תוצאה של כאב פנימי.

סוג של כאב ששוכן שם בצורה תמידית,שחי בתוכנו,אך הוא עורב ומחכה להתפרץ.מחכה שמישהו יבוא ויכאיב לנו-כדי שהוא יצא.

סופו של השקט הם בואם של הדמעות,דמעות בלתי פוסקות שזורמות ללא הרף. "כמי נחל שוצפים,זורמים הם וזורמים..."

ואחרי כל זה אני שואלת, מה קורה אחרי השקט ואחרי הדמעות? ממשיכים לחיות רגיל?חוזרים אחורה?

השקט נעלם,הדמעות יבשו... רק דבר אחד נותר ולא נותן מנוח...

הכאב.