היא אהבה כל דבר שקשור בו. אם זה את הריח של המצעים אחרי שהוא קם בבוקר לעבודה ונושק לה בשקט ואומר לה בלחש כמה הוא אוהב אותה.

אם זה המבט המאוהב שלו שהוא היה מביט בה כל פעם שהעיניים שלהם היו נפגשות.

אם זה את החיבוק שלו שהיה עוטף אותה ומגן עליה מכל הרוע שבעולם.

הרי שהיא,הכל-כך תמימה הייתה בטוחה שזהו נגמרו החיפושים האינסופיים,הלילות ללא שינה,הדמעות בכרית. כי היא ידעה שזהו-הוא האחד.

הוא ידע לאהוב אותה כמו שאף אחד לא אהב,לא אוהב ולא יאהב אף פעם-היא ידעה את זה.

היא ידעה גם כמה הוא רגיש בכל מה שקשור אליה,לא רצתה לאכזב אותו אף פעם,לא רצתה שיכאב בגללה,לא רצתה שיבכה בגללה-לא רצתה שילך.

בעומק ליבה היא ידעה שהיום הזה יבוא,כי אי אפשר להתכחש לעולם,למציאות. היא רק לא רצתה שהיום הזה יגיע כמו רוח סערה באמצע יום קיץ שטוף שמש.

הוא בא אמר לה שזהו,שאי אפשר יותר,שהוא לא יכול להתגבר על הכל,שאין לו כוחות יותר,שהוא רוצה אותה רק לעצמו, אמר שקשה,אמר שעצוב. אמר,אחרי הכל... אהבתי אותך.

היא ששתקה מהלם האהבה או הכאב לא נותרו מילים בפיה, רק אמרה... תזכור אותי כל יום וכל לילה כמו שאני אזכור אותך,כל דקה וכל שעה כמו שאני אזכור אותך,כל צחוק וכל דמעה כמו שאני אזכור אותך.

היא הבינה לליבו וידעה שקשה לו הרבה יותר מאשר לה,ידעה שהוא שאף פעם לא הרגיש ולא היה רגיש לאף אחת מלבדה,עומד עכשיו למולה פגיע לחלוטין,ערום כביום היוולדו.

השתיקה הכריעה ביניהם כעת.

הוא התרחק אט אט והיא שעמדה והתבוננה בו יוצא מחייה באותה מהירות שנכנס. עם דמעה אחת גולשת במורד פניה העדינות ,אמרה בשקט בלי שאף אחד ישמע: אחרי הכל....אהבתי אותך.