זאת מין תחושה מוכרת ויחד עם זאת כל-כך שונה של פרידה.

שמחה מהולה בעצב,המעבר מילדות לבגרות הוא כל-כך חד שאני לא חושבת שיש מישהו שמקבל את זה בקלות ראש.

יש כאלה שבוכים,

יש כאלה שצוחקים,

יש כאלה ששותקים,

ויש כאלה שפשוט מדחיקים.

אומרים שהצבא משנה אותך בהרבה מובנים אבל יותר מהכל אנחנו לומדים מהי חברות אמיתית.

לאכול,לישון,להתקלח ולהלחם זה לצד זה באותו מקום ובאותו זמן אחד למען החיים של האחר, הרי אין גבורה יותר גדולה מזו ומעלה נעלה יותר מזו.

איכשהו אני יודעת שממחר אני הולכת לעבור אולי את השינוי הכי גדול שיהיה לי בחיים.

באלי לבכות,לצחוק,לצעוק ולשתוק -בו זמנית.

אני לא יודעת למה לצפות אבל דבר אחד אני יודעת.

רגע לפני שאני הולכת לצבא אני רוצה להגיד לכל אחד ואחת שקוראים את הכתבה הזאת,שאין דבר בעולם שאת/ה לא יכולים לעשות אם רק תרצו.

כשאנחנו מתפללים ומבקשים מה' שיתן לנו אומץ,האם הוא באמת נותן לנו אומץ? או את ההזדמנות להוכיח את גבורתינו...

כשאנחנו מתפללים ומבקשים מה' שיתן לנו סבלנות,האם הוא באמת נותן לנו את סבלנות? או את ההזדמנות להיות סבלניים...

לכן קחו כל הזדמנות שנוצרת בחייכם ותנסו להיזכר מה ביקשתם לאחרונה ואולי אף תראו כי זוהי ההזדמנות שחיכיתם לה.

נצלו כל דקה ודקה ביום כאילו היא האחרונה בחייכם.

שלכם, באהבה רבה.

קארין :)