מצחיקונת

אה, היי.

מה המצב?

מה ככה, הכל טוב?

יופי, יופי. טוב לשמוע.

הסתדרתם יפה בלעדיי, כל הכבוד.

נראה שלא חסרתי לכם במיוחד.

זה בסדר, No hard fellings.

אחרי הכל, אני היא הנוטשת. הגיוני להאשים אותי בנתק הממושך הזה.

הרבה השתנה מאז ביקרתי פה לאחרונה. כל העניין הזה של בלוגים כבר לא נראה מרכזי כל כך במרחב האינטרנטי הבלתי מוגבל. יכול להיות שזה בגלל העובדה שלא ביקרתי בבלוג כבר כמה חודשים טובים (יותר משנה לדעתי), אבל זה לא נכון לומר שלא עקבתי אחרי המתרחש בבלוגייה. זה מרגיש כאילו משהו השתנה, ולא ברור אם לטובה או לרעה. פעם לאנשים עם בלוגים היה מעמד ציבורי כלשהו. בלוגר היה יותר מסתם אדם. בלוגר טוב היה כמעט סלב, אבל סלב שרק חלק קטן מהציבור ידע שהוא סלב, וזה מה שעשה אותו לכזה מיוחד. היום אני לא מקבלת את התחושה הזו מבלוגרים כאלה ואחרים. יכול להיות שאני מפספסת משהו? יכול להיות שאני כל כך חלודה שזה פשוט לא מרגיש לי אותו הדבר?

כי אני זוכרת איך זה לכתוב בלוג. איך זה שיש לך מגיבים קבועים שמפרגנים לך בתגובות כמעט בכל פוסט, ואיך זה להיכנס לבלוג של מישהו אחר ולהגיד "הוא דווקא אחלה, ויש לי זכות לבקר אותו ולהגיד עליו דברים כי גם אני אחלה בעצמי". אני זוכרת במעורפל איך זה להיכנס לרשימת המנויים ולראות שהתווסף מנוי חדש דנדש לרשימה, איך זה לפרסם פוסט חדש ולהיות באמת מרוצה ממנו. כשאני עוברת עכשיו על פוסטים ישנים שלי חלקם גורמים לי בחילה. הם גרועים, הם אשכרה קקי בתחת. בא לי למחוק אותם, וחלק באמת מחקתי מתוך דחף אימפולסיבי של הכחשה, הרי לא יכול להיות שאני כתבתי את זה, את הזבל המחורבן והפתטי הזה. חלק דווקא גורמים לי גאווה, כי הם מה שאני מגדירה כ"דווקא אחלה" והם עושים לי חשק לטפוח לעצמי על השכם ולקעקע לעצמי על המצח משפט בסגנון "I RULE". השילוב של לראות פוסטים גרועים לצד פוסטים שהם "דווקא אחלה" גרם לי לרצות לחזור לכתוב, בעיקר מתוך תחושה של מסע לשיפור עצמי. אני הרי מסוגלת ליותר, יש פה פוסטים שמוכיחים את זה. עכשיו, כשאני עם המודעות העצמית המתאימה ואני יודעת שיש לי פוטנציאל מסוכן ליפול לתהומות הביזיון עם פוסטים מעפנים, אני גם אדע להימנע מהם, ואז אולי אוכל להפיק כתיבה ראויה שאני אשמח לפרסם.

אחרי הכל, הפוסטים הישנים ההם, שמראים לי שאני יכולה להיות כותבת מוצלחת אם אני רק משתדלת חזק-חזק ומאמינה בכל ליבי, הרוויחו בשבילי תגובות חיוביות מאנשים שבחיים לא היו יוצרים איתי קשר אלמלא היו מתחברים למשהו שכתבתי. זה דבר מדהים בעיניי, מפני שלו הייתי מכירה את האנשים האלה בחיים האמיתיים אני לא בטוחה שהיה נוצר בינינו איזשהו קשר חיובי מכל סוג שהוא. הפרגון הזה שהכתיבה שלי הייתה מקבלת לפעמים זה חתיכת דבר נחמד. זה גורם סיפוק אדיר. יכול להיות שאין לזה קשר לכלום, אבל זו אותו תחושה כמו ללכת לעשות בייביסיטר בפעם הראשונה על ילדים שאתה לא מכיר ולהיות כל כך טוב בזה שהאימא רוצה שתבוא שוב (מה שקרה לי בדיוק השבוע וסידר לי פרנסה קבועה לחופשה הגדולה, הידד!). זה אדיר, זה כביר, זה מזהיר. וזה כיף אחושקשוקה.

קשה לי להגיד שחזרתי לכתוב כי אני אוהבת את זה. זה לא הדבר שאני הכי אוהבת בעולם. אני יותר אוהבת לקרוא, או לשיר, או לאכול אוכל משובח. אני גם לא טובה בזה באופן מיוחד, כמו שכבר הוכח למעלה. זה לא שאני תמיד איומה, אבל כמוני יש עוד אלף. אני כל כך לא מיוחדת בבלוגיספרה, אפשר לספור אותי על אצבע אחת. וגם אין לי עדת מעריצים שחתכו וורידים ודיממו למוות באמבטיה ברגע שהפסקתי לכתוב (אגב, זה רק שאני או שאוכלוסיית האימואים בישראבלוג פחתה באופן משמעותי?), וזה לא שיש לי מקום בפעילים שאני צריכה לשמור עליו (אחרי הכל, אני לא בלוג שנותן עצות לבנות הטיפשעשרה ואני גם לא עוסקת באופנה בשום צורה, ככה שסיכויי להגיע לטבלה קלושים עד אפסיים). רציתי להחיות את הבלוג, והייתה לי תוכנית סודית ומחתרתית שאני לא זוכרת אם כבר כתבתי עליה פעם אבל היא לא ממש יוצאת לפועל. תוכנית שתאפשר לי לפרסם בבלוג את הגיגיי מבלי להניח אצבע על המקלדת (סודי ומחתרתי ביותר). בקיצור, לא התכוונתי לכתוב עוד פוסט כתוב בישראבלוג אי פעם. אבל מה לעשות, לגורל יש תוכניות אחרות. התחשק לי לשפץ פה, להוריד אבק מהמקלדת, להשחיז את העכבר ולפזר שנינויות לכל עבר. הפוסט הזה לא מאוד משעשע ויש לצפות שהוא לא יהיה מאוד פופולרי, אבל בעיניי הוא דווקא אחלה. אני חושבת שהוא פתיחה הולמת לעידן חדש של כתיבה סבירה פלוס, מה דעתכם?

לפרסם?

כן, מספיק טוב בשבילכם?

אתם בטוחים? כי אני מרגישה קצת חלודה.

למרות שהיה כיף לכתוב את הפוסט הזה. כיף מאוד אפילו.

יאללה, מה אני חופרת לכם בשכל. אני לוחצת 'שמור'.

כן, אני מאיימת.

ומתרגשת, אבל לא יותר מדי.

אתם מוכנים? 

אני מוכנה. אני נולדתי מוכנה.

בסדר, למה לא. נלך על זה.

שלוש ארבע ו....