החיים ממש מדכאים לפעמים. למשל כשאת עוברת לדירה משלך סופסוף, והיא ריקה. ובישלת
המון אוכל, והוא יושב במקרר מחכה שמישהו יאכל אותו, אבל אין מספיק אורחים. כשאת גרה לבד וכוס
זכוכית נופלת מהשולחן ומתרסקת לרסיסים, ואין אף אחד שיגיד "תזהרי מהזכוכיות" ואת יושבת
שם, קורעת ברך, ואוספת את השברים בידיים חשופות, ונחתכת. ואז שמה בחרש פלסטר ומכינה תה.

כשאת רבה עם מישהו שאכפת לך ממנו, יותר מדי, מספיק בשביל להפגע. מספיק בשביל להבין שהוא
לא יהיה שם לנצח, העוגן המנחם הזה, ובמקום להודות על נוכחותו - לשקשק מחרדה על עצם קיום
יומו האחרון בחייך. והמילים לא יוצאות. והפחד, תקוע כמו מועקה בגרון. והלב שוקע יחד עם השתיקה.

כשנדמה שהחיים סוגרים עלייך וכל מה שמתחשק לעשות זה לישון ולקחת הפסקה מהכל, מהעבודה,
ומהמטלות, והבנק, וביטוח הלאומי, והרופא שיניים, והשערות ברגליים והקיום. הקיום המאיץ קדימה.
החיים ממש מדכאים כשרואים את פניהם המכוערות, והרוע המחלחל, ושנאת החינם. וכמה כאב יש
בו, וכמה חוסר צדק. כמה שטוח בעצם העולם כולו. והאנשים, האנשים הטיפשים בכל מקום.