כתיבה למגירה

בפרק הקודם:

אוקי 1.אהה אל תכעסי אלי אבל הכרתי מישהו זאות אומרת אני מכריה מישהו

כבר כמו חודשיים וחצי וזה ממש רציני והוא מתל אביב והוא מגיע אלינו מחר לארוחת ערב..”

"והדבר השני?!?!?!?!?”

"זוכרת שהייתי ה יום אצל הרופא?”

"כן...”

"אז כנראה שיש לי.. איידס..

______________________________________________________________________-

"מה זאת אומרת אמא יכול להיות יש לך איידס? כן או לא?

"לא יודעים בידוק עדין.. וזה יכול להיות שזה ההתחלה ואפשר ל"סלק" אותה בעזרת תרופות ד'ר רובינשין אמור להתקשר אלי

עוד כמה דקות אם התוצאות הסופיות"

במשך ה10 דקות בהם חיקנו לטלפון הייה שקט כאילו כל הרחוב ידע שאמור להיות טלפון.. האחים שלי לא צרחו אפילו הצרצרים לא צירצרו וסוף סוף הגיעה הטלפון הייתה דממה בבית"

"כן ד'ר הגיעו התוצאות?"

"הגיעו ויש לי בשורה משמחת.. את לא חולה! חשבו כך מכיון שבעלך המנוח הייה."

"אוו תודה ד'ר כמה משמח לשמוע. אבל בעלי? הוא לא הייה חולה בערך 20 שנה!"

"אני יודע. אבל הבדיקות דם שעשה שלושה ימים לפני המלחמה.. הרעו שהייה לו"

"והוא הייה יכול לשרוד אותה או ש.."

לצעי חוששני שלא..."

"תודה ד'ר אל הכל.."

"אין בעיה."

כשהשיחה הסתיימה הכל ייה רגועה יותר ואמא הסבירה לי הכל אל אבא והאדייס והכל הייה רגועה עד שנזכרתי בדבר הראשון שאמרה לי.

"אמא? מה זאת אומרת שיש לך מישהו כבר חודשיים!!!!"

"אהה כן לילוש יש לי חבר קוריאם לו יהושוע הוא ממש נחמד והוא גר בתל אביב.. ויש לו ילדה בגילך.."

"מה הוא גם אלמן?"

"לא מתוקה הוא גרוש.."

"נחמד מאוד אמא.. נחמד לדעת ששחכת את אבא נחמד לדעת שאת מזדיינת אם מישהו אחר נחמד!"

"איך את מדברת לילוש!!!"

"איך שבא לי! בגלל זה אני שומרת אל הילדים שלך כמאט כל השבוע בידעה שכיביכול את בפגישה...!!"

"לילוש נוו באמת אני יודעת שזה הייה שבוע לא קל.. אבל בחיים לא הייה ולא הייה מישהו כמו אבא שלך..

את לא חושב...

"לא אני לא חושבת שזה מה שאבא הייה רוצה" הפסקתי אותה באמצע ועליתי לחדר שלי עד הבוקר..

כל כך הייתי מעוצבנת אליה! שלא הכפת לה מכלום! רק מעצמה! שכל השבוע המטומטם הזה אני שומרת אל האחים שלי והיא משתרללת! ובמחשבות האלה נירדמתי.. כשהתאוררתי הייה 10 בבוקר ונזכרתי שזה היום האחרון של החופש.. וכל כך התבאסתי... ירדתי למטה לאכול ארוחת בוקר וראיתי את האחים שלי כמו כל בוקר דבוקים למסך של הטלויזה רואים סטים מצוירים.. הלכתי למטבח והסתכלתי אל הלוח שנה ובעצם הייה יום שישי והיש לי עוד יום לנוח! הרגעתי את אמצי וחשבתי שאולי היום הייה יום טוב פתחתי את המקרר ולקחתי את החלב והדגנים וישבתי לאכול אם אמא שלי... ואז היא הפילה אלי את הדבר הגדול!

"לילוש?"

"כן.. אמא!?"

"אני צריכה להגיד לך משהו.."

ובינתיים ראיתי מהחלון של בחוץ המון ארגזים ומשאית ענקית ונזכרתי שבבוקר ראיתי גם בחדר שלי כמה ארגזים..

"כן.. אמא" עניתי בחשדנות..

"אנחנו עוברים לתל אביב ליהושע!"

"מה?!?!?!?!?!?!?!?!?!"

"מה שאת שומעת!"